בבית

פירגנתי לעצמי יום חופש. אחרי שכל הסופש הייתי מצוננת עם שיעול מעצבן וחוסר יכולת לעשות כלום, הייתי חייבת לעצמי לפחות יום אחד של מנוחה שקטה לפני שאני מתחילה את השבוע.

בזמן האחרון השבועות נעשו ארוכים. בעבודה אני בתקופת ביניים שלא בדיוק ברור לאן הכל הולך. הפרוייקט שלי, זה שהובלתי בשנה וחצי האחרונה, תקוע בלי לקוח ובלי כיוון. פרוייקט עבר שרודף אותי לא עוזב וכרגע אני מנסה לקדם שם משהו. יש לי איזה רעיון מעניין אבל אני לא מצליחה לממש אותו. אם זה יצליח אני אתקע עם הרוח הזו עוד חצי שנה, אבל לפחות יהיה מעניין. חוץ מזה, כרגע נראה לי שהמנהל שלי בונה עלי לתפקיד שאני ממש לא רוצה לעשות. אמנם זה משהו מעניין אבל עם אנשים שעבדתי איתם פעם וממש לא בא לי לעבוד איתם שוב. בשבוע הבא יש לי שיחת משוב עם המנהל. בא לי להתכסח איתו, להגיד לו כל מה שאני חושבת, לעצבן אותו קצת. בא לי להביא את העניין לפיצוץ כדי שיהיה לי תרוץ להתחיל לחפש מקום עבודה אחר. כבר שיפצתי את הקורות חיים שלי ועכשיו הם נראים ממש טוב. אני רק מחכה לשיחה הזו לראות אולי יש סיכוי שהעניינים יפנו לכיוון יותר טוב. אחד האנשים החשובים אצלנו בשטח פנה אלי ביום חמישי ואמר שיש תקציב לבנאדם אחד לשנה לפרוייקט מו"פי, משהו מעניין והשם שלי עלה ושאל אם זה יכול לעניין אותי. קבענו למחר לשיחה מפורטת יותר. נראה לי שאם המנהל יתעקש על התפקיד שאני לא רוצה אני אדרוש לעשות אותו רק בחצי משרה ובחצי השני את המו"פ. או שאני אתחיל לשלוח קורות חיים.

 

יש עוד סיבה שלא רציתי לעבוד היום. פורים. בעבודה זה יום קצר. גם שנה שעברה בפורים היה יום קצר, שבסופו נסעתי ישר להלוויה שלה. אני זוכרת את היום הזה. אני זוכרת את כולם סביבי עם אזני המן, בטמן והג'וקר בתחפושת מושקעת במיוחד ורק אני רוצה לבכות. שנה עברה. שנה בדיוק. כמה השתנה בשנה הזו. כמה דברים שרציתי לספר לה ולא יכלתי. שבוע הבא האזכרה שלה. אמא שלה ביקשה ממני לכתוב משהו. אז היום כתבתי ובכיתי תוך כדי. אבל לא נראה לי שאני אקריא את זה. אני אנסה לכתוב משהו אחר. 

 

עדכוני חתולה. נראה שהפעם מעבר הדירה הרבה יותר קל לה ממה שהיה כשהיא הגיעה אלי. אולי כי הפעם יש לה את הספה וכריות שהיא מכירה ואת הכורסא מחבוא שלה. ואולי כי יש לה אותי. ואפילו נראה שהיא מתחילה לחבב את מר בחור. בהתחלה היא היתה קצת אנטי ואפילו יום אחד הפכה לו את המסך של הלפטופ (מי אמר שחתולים לא חכמים, אני לא ידעתי איך עושים כזה דבר) אבל נראה שהיא ממש מוכנה להודות בקיומו ואפילו אוהבת להתכרבל סביב הרגליים שלו. היא עדיין קצת קופצנית וחשדנית, בעיקר כלפי הבזיליקום החדש, אבל בגדול נראה לי שהיא בסדר.

ומה איתנו? אנחנו גם בסדר, מתרגלים לנוכחות ולהרגלים אחד שלי השני. מחפשים פאב באזור שאפשר יהיה להכתיר אותו כפאב הבית. מחכים לספות של אמא שלי ולשולחן אוכל של ההורים שלו כדי שאפשר יהיה להביא את הבית למצב שאפשר לקרוא לו סופי.

עוד שבוע מתחיל, שיהיה שבוע מוצלח יותר מהקודם לו.

 

על ארגזים במעון החדש

אז זהו, זה קרה. נחתנו. בשלום? עדיין מוקדם לקבוע. בינתיים הכל טוב (מה אמר הקופץ ללא מצנח כששאלו אותו באמצע הדרך מה המצב).

אתמול כבר הייתי על קוצים כל היום. החזאים לא שיתפו פעולה למרות שהודעתי להם על המעבר שבועיים מראש והתקעשו על גשם דווקא היום. רבתי קצת עם נציג של הוט אחרי שחברה שלו הציעה לי עסקת טלפון שמתברר שלא קיימת. הייתי מוכנה לעזוב אותם סופית אם האינטרנט של בזק לא היה מחייב לקחת איתו גם קו טלפון בעלות מוגזמת. בערב בכלל נכנסתי ללחץ כשניסינו להוציא את המכונת כביסה. התכנון המקורי היה להוציא הכל מהמקלחת וברגע האמת לסגור שם את לאסי עד לסיום הבלאגן. הבעיה שלברז של המכונה נשבר החלק סוגר אותו ככה שברגע שניסיתי לנתק אותה כל המים זרמו החוצה בעצמה. למרבה המזל מר בחור הוא בעל תושיה והצליח לסגור את הברז עם פלייר. הבעיה שהברז החליט לא לשתף פעולה ולטפטף בצורה כזו שדלי לא מצליח לטפוס את כל הטיפות. אם הייתי נותנת לו להמשיך לטפטף הוא היה ממלא את הדלי ואת המקלחת ולא היה לי איפה לסגור את לאסי (אופציה ב של לסגור אותה במרפסת נפסלה עקב עקשנותם של החזאים). בסוף אילתרתי מרזב מסמרטוטים שניתב את המיים לפתח הניקוז אבל הדאגה ביחד עם הלחץ הקיים גם ככה גרמו לי להיות עוד יותר לחוצה.

אפילו להסיח את דעתי בדרך הקלאסית ע"י קריאה לא יכלתי כי כל הספרים ארוזים. אז פשוט נכנסתי למיטה וספרתי עד 100. כמה פעמים, ברובן הצלחתי להגיע עד 60 בערך כשב40 התחלתי להלחץ שוב. בסוף זה עבד, כשלאסי טיפסה עלי והגעתי עד 120 בערך הצלחתי להרדם. במהלך הלילה התעוררתי מספר פעמים, בחלקן מסיוטים וחלקן מדאגה. גם הלכתי לבדוק מה מצב המזרבים המאולתרים במקלחת.

בסופו של דבר הגיע הבוקר וכחצי שעה אחרי שהתעוררתי גם צלצל השעון המעורר. קמתי, התארגנתי, ארזתי וסגרתי את אחרוני הארגזים, נחסתי ללחץ שמא לא הדבקתי טוב את הארגזים והם יפתחו בדרך אז הוספתי לכולם עוד נייר דבק מכל הכיוונים, גיליתי שהטלפון שלי מת במהלך הלילה אז הוצאתי את המחשב כדי להטעין אותו (חכם חכם אבל יודע למות בדיוק ברגע הלא נכון). המובילים שאמרו שיגיעו בין 8 ל-8.30 הגיעו בחמישה ל-8, בדיוק כשמר בחור ואבא שלי שבא לעזור הגיעו. איזה מזל. החתולה התחבאה מאחרי הארגזים אבל הצלחתי להוציא אותה ולסגור במקלחת שנשארה יבשה במהלך הלילה תודות למרזב המאולתר. כעבור כחצי שעה נפסקו היללות קורעות הלב עם יללה קטנה מדי פעם רק כדי להזכיר לנו שהיא עדיין מסכנה.

המובילים התבררו כבחירה טובה. עשו עבודה מצויינת. עבדו ביעילות, בזהירות ובמקצועיות בלי שום תלונה. שמעתי הרבה סיפורי זוועות על מובילים אבל אלה היו פשוט מצויינים. אם מישהו עובר דירה בקרוב או סתם צריך לסחוב משהו, השם זה הובלות סטולרמן.

בסופו של דבר גם החתולה הועברה והונחתה בחדרון הקטן ביחד עם הכורסת מחבוא האהובה עליה ועם קערת טונה (בדרך כלל הריח של טונה מסוגל להקפיץ אותה מרחוק). כעבור כמה דקות היא יצאה מהכלוב והזדחלה אל תוך השמיכה שפרשתי לה על הכורסה ומאז היא שם, בטונה לא נגעה בינתיים.

חלק מהארגזים נפרקו, רובם עומדים פתוחים ומחכים לישועה. עבודה רבה עוד לפנינו אבל כרגע צריך לנוח. זה מעייף להסתכל על אנשים אחרים סוחבים דברים מאוד כבדים.

דוח ביניים: שתי דירות ריקות למחצה, דירה אחת מלאה בארגזים, חתולה אחת מסתתרת, אני ומר בחור על הספה, כל אחד עם המחשב שלו, אני מסכמת את היום, הוא נרגע עם משחק מחשב כדרכם של גברים. כרגע אני עם אינטרנט של שכן כלשהו, בתקווה מחר יהיה אינטרנט משלי.

 

פתאום זה היכה בי

מה אני דפוקה? מה אני הולכת לגור עם בן? אני שכבר שנים חיה לבד, מה פתאום אני חושבת שאני אצליח לחלוק את החיים שלי עם מישהו? למה אני חושבת שיש בי את היכולת הזו, לראות את אותו בנאדם כל יום, לחלוק איתו את החלל שלי, את השקט שלי את כל הרגעים שלי. ולמה אני בכלל חושבת שנסתדר? הוא אפילו יותר מבולגן ממני, מה שאומר שאני אתעצבן על הבלאגן שלו אבל לא יהיה לי כוח לסדר.

מה היה לי רע בדירה הקטנה והחמודה שלי, רק אני ולאסי. אני אוהבת את הדירה הזו. אהבתי אותה מהתחלה. יש לה קסם כלשהו, בקומה החמישית, מעל כולם, עם המפרץ והארובות במרפסת הקטנה עם הנענע ועוד כמה עציצים שאני פחות אוהבת. (זה מצחיק, כמה שהארובות האלה מסמלות את כל הזיהום, עדיין, כשהן מוארות להן בירוק רגוע כזה, יש בהן משהו רומנטי). הדירה הזו היא שלי, אני עיצבתי אותה, אני קניתי לה ספה שכרגע לא ברור לאן היא תלך, התרגלתי אליה כבר מהתחלה. אני לא רוצה לעזוב אותה. ועוד לאן, לדירה גדולה, קומה שניה בערך באותו גובה כמו הכביש, פיח, בלי נוף. נכון, כמה אני כבר מסתכלת על הנוף. אבל רק הידיעה שיש לי כזה נוף כבר מעציבה אותי. טוב, אני התעקשתי על אזור מרכזי. ומה אני אעשה עם דירה כל כך גדולה. אני התעקשתי על יותר מ-2 חדרים אבל מה אני הולכת לעשות עם החצי חדר המוזר הזה? והמרפסת הסגורה? חלמתי שהמרפסת הזו תהיה מעיין חדר נוסף, חדר שקט, אבל הספה שלי, הנוחה ונחמדה, לא תכנס שם ולא ברור מה כן יכנס. והחצי חדר, משום מה בדירות בסביבות הכרמל יש הרבה דירות עם חצאי חדרים. מין חדרונים קטנים שלא ברור מה היתה כוונת המשורר. אז התחלתי לחלום על חדר טואלטיקה, לשים שם ראי גדול ושולחן עם הרבה מדפים למוצרי טיפוח שאני לא משתמשת בהם. אבל עכשיו כשהחלום מתקרב אני מתחילה לחשוב מה בכלל אני צריכה את זה. אני רציתי את הדירה הזו, התלהבתי ממנה ופתאום היום כשבאנו לנקות אותה חשבתי לעצמי מה אני הולכת לעשות עם דירה כזו גדולה. ואיך לעזאזל אני הולכת לנקות את כולה אם את הדירונת שלי בקושי יש לי כוח לנקות.

די עברתי מספיק דירות, הפעם חשבתי שזו האחרונה. אין לי כוח לעוד אחת.