יום שישי, 21 בינואר 2011

להוט יש שירות החשבונית שלי. במקום שיזהמו לי את תיבת הדואר הם מזהמים את האימייל. לפחות אימייל לא הורג עצים. הוא הורג ביטים שהתבזבזו לשווא אבל ביטים יש כמו זבל, לאף אחד לא אכפת מהם. אז היום השירות ביקש ממני לשנות סיסמה. אפשר לחשוב, אני לא אשנה את הסיסמה ומישהו יפרוץ לי לחשבון ויראה כמה אני משלמת.


3 בלילה ואני לא מצליחה לישון. ב12 נכנסתי למיטה. עד 2 ניהלתי שיחות עם עצמי. החלטתי שאני רעבה. אכלתי חצי פיתה עם גבינה. עכשיו אני לא רעבה. גם לא עייפה. קראתי עיתון ספו"ש. בדר"כ אני לא מכניסה עיתונים אלי הביתה. לפני כמה זמן היה מבצע עיתון חינם לשבועים. כל יום היו שמים לי עיתון על השטיח של הכניסה. גיליתי שאם אני לא אוספת את העיתון יום למחרת הם אוספים אותו ולא שמים אחד חדש. ככה יום היה לי עיתון, יום לא. היום אבא שלי הביא עיתונים אז הכנסתי אותם. הבת המסכנה שעזבה את הקיבוץ ואין לה עיתונים. גם אוכל הוא הביא. האמת שאם הוא לא היה מביא באמת שלא הייתי אוכלת. פשוט לא היתי רעבה. אני צריכה שטיח חדש, הנוכחי מכוער. לדעתי הוא בא מאיקאה.


רוב הדברים שהדייר הקודם השאיר לדעתי באו מאיקאה. יש לבנאדם טעם מחורבן. השאיר ארון דפוק, רוב הארון מוט תליה. 3 מדפים קטנטנים ומוט תליה ארוך. עורך דין, כנראה הכל אצלו חליפות. אצלי לא, אני צריכה מדפים. אז היום אבא הביא לי מדפים והפך את הארון- החלק של התליה הפך למדפים, החלק של המדפים הפך לתליה. עכשיו הארון הגיוני. אבל עדיין מכוער. לאבא שלי יש סולם. אבא שלי יודע לעשות הכל. הוא בנה לי ארון למטבח כדי שהטוסטר לא ישב על המיקרו עכשיו יש מקום למיקרו ומקום לטוסטר. הוא בנה לי שולחן והתקין מדפים ומנורה והסתיר את הצינורות המכוערים של המזגן. אני לא יודעת איך הדייר הקודם חיי עם צינורות בולטים באמצע הסלון. מכוער.


אני צריכה ספה חדשה. שלי לא נוחה.


קראתי בעיתון על עוד אחת שכתבה ספר על ילדותה בקיבוץ. מי שנולד בקיבוץ יש לו 2 אפשרויות: להשאר בקיבוץ או לעזוב ולכתוב ספר על איך הקיבוץ דפק לו את החיים. כולם מאשימים את ההורים. קיבוצניקים כותבים על זה ספר. דווקא הפעם קצת הזדהיתי איתה. היא לא שופטת, היא מבינה את ההורים שלה והיא מבינה שהכל היה חלק מניסוי מאד מיוחד שהיו כמה ששילמו עליו מחיר. לכל דבר יש מחיר. לכולם יש ילדות דפוקה אבל לקיבוצניקים יש ילדות דפוקה מיוחדת, כזאת שאפשר לכתוב עליה ספר. וכולם כותבים אותו דבר. כי כולם באמת נהיים אותו דבר. אבל היא קצת שונה. היא לא זוכרת פתיחות מינית כמו שכולם נורא אוהבים לזכור, כי מין מוכר. כמובן שהכתב שאל אותה על זה, הרי לכתור על קיבוץ בלי לכתוב על מין זה לא יתקבל על הדעת. היא כל הזמן חושבת שמסתכלים עליה, גם אני ככה. היא היתה מדמיינת שמצלמים אותה, גם אני הייתי מדמיינת. היתי חושבת שאולי מצלמים אותנו כל הזמן וכשנהיה גדולים מישהו יאסוף את כל הקטעים שלנו ויעשה לנו סרט. אולי כשנמות. זה יהיה הסרט על המצבה. היא כותבת שקשה לה להכנס לחדר שיש בו אנשים. גם לי. המשעשע הוא שהופיע בכתבה שם הקבוצה שהיא היתה שייכת אליה. גם הקבוצה שאני היתי שייכת אליה נקראה ככה. זה מוזר ככה לקרוא מישהו ולחשוב שהמישהו הזה הוא כמעט אני.


אני לא עייפה. האמת שקמתי היום מאד מאוחר. זה היה מוזר. בד"כ כשאני ישנה עם תריסים פתוחים אני מתעוררת בסביבות 9-10. בד"כ אני ישנה עם תריסים פתוחים כי יותר קל לי לקום בבוקר. בשבת אני ישנה עם תריסים סגורים כדי שאני לא אתעורר. אבל גם אז אני לא כמה כזה מאוחר.


היה לי ספר טוב אבל סיימתי אותו. מסוג הספרים שבמאס כשמגיעים לסוף כי אי אפשר להמשיך לקרוא. בהתחלה היה קשה לי להכנס אליו אבל ברגע שנכנסתי מאד נהניתי ממנו. אז עכשיו אני מנסה לקרוא ספר של יורם קניוק. אני לא אוהבת אותו. זה ספר קשה לקריאה, כאילו בכוונה הוא לא זורם כדי לאתגר אנשים שיתאמצו. אז אני מתאמצת כי אולי בסוף אני אבין למה זה טוב אבל נראה לי שאני אוותר עוד מעט.


פוסט של 3 בלילה. זו צריכה להיות הכותרת של הקטע הזה.


 

יום רביעי, 19 בינואר 2011

פוביות בסופר

שופרסל החליטו לעשות בלאגן בסניף שבו אני קונה ולהעביר את כל המוצרים למקום אחר. לא יודעת אם כבר כתבתי פה על הפוביה שיש לי מסופרים ענקיים, אבל הסיבה העיקרית שבגללה אני קונה שם היא שאני כבר יודעת איפה כל דבר נמצא וזה מקל על הלחץ. לפני שבוע רציתי לעשות קניות אבל החניון של הסופר היה מלא וחשבתי לעצמי שאם החניון מלא אז בטוח גם הסופר מלא ואם הסופר מלא עדיף שאני לא אהיה בפנים. אבל מכיוון שסוף השבוע הגיע ואני הייתי זקוקה לאוכל ולא בא לי לקנות שוב במכולת השכונתית היקרה להפליא, החלטתי לעזור עוז ולהכנס לרמי לוי. טעות. זה שהחניה לא היתה מלאה לא העיד כהוא זה על מה קורה בתוך הסופר. כנראה שלרמי לוי אנשים מגיעים באוטובוס. חששותי עלו כבר כשלקחתי עגלה שהיתה כמעט אחרונה. אבל לא שעטתי לחשדות ונכנסתי בכל זאת. ברגע שעברתי את הדלת הבנתי את הטעות, אבל אז היה מאוחר מדי מכדי לסגת. בלית ברירה מילאתי את העגלה במינימום ההכרחי כדי לשרוד והמשכתי לקופה. מבט על תוכן העגלה ועל התורים העלה התלבטות- האם לעשות סיבוב נוסף ולהפתר מכמה מוצרים על מנת להגיע לזכאות לקופה המהירה או לא? החלטתי לדבוק בעגלתי הריקה למחצה אך לא מספיק. עוד החלטה מוטעית. בחצי השעה שעמדתי בתור הספקתי להצטער על ההחלטה האחרונה וגם על שורה של החלטות לפניה כולל ההחלטה להתקמצן ולא לאקנות במכולת. אז זה יעלה יותר, לפחות אני לא אצטרך לעמוד בתופת הזו. סה"כ 3 אנשים עמדו לפני בתור, אבל כל אחד עם קופונים ומבצעים ומשלם במזומן וכמובן שאין לקופאית כסף קטן וכל אחד עם עגלה מלאה ודואג קודם להעביר את כל המוצרים לפני שהוא מתחיל לארוז אותם שלא יברח לו מישהו חלילה בדרך. סוף טוב הכל טוב, רגע לפני היאוש הסופי הגעתי לקופה, עברתי אותה וברחתי כל עוד נפשי בי. כמובן שבתור אזרחים טובה, רגע לפני הבריחה באתי להחזיר את העגלה למקום למרות שיש לי מניאק כזה שמשחרר עגלות סופר בלי להשאר תקוע בפנים. ראיתי מישהו ניגש לעבר העגלות כאילו בא לקחת אחת ובטוב ליבי הצעתי לו את שלי. הוא שמח לקחת אותה ולהחזיר אותה לכלוב שנמצא חצי מטר משם. אמרתי לו שאין שם כסף אבל הוא אמר לי זה בסדר, אני מחליף אותה או משהו בסגנון. לא הבנתי. הוא כנראה חשב שהשארתי בעגלה 5 שקלים ומשום מה הניח שאני אתן לו אותם אם הוא יחזיר בשבילי את העגלה בחצי מטר האחרון שעוד נשאר לה. זה עוד משהו שאני אוהבת בשופרסל, הם לא קושרים את העגלות שלהם ונותנים להן להסתובב חופשי. ככה כשאני חונה אני אוספת עגלה מליד האוטו ובסוף הקניות מחזירה את העגלה לאותו מקום ממנו לקחתי אותה בלי להרגיש רע אם זה שנטשתי עגלה רחוק מהבית שלה. אני קוראת לזה קארמה של עגלות. אם לקחתי את העגלה מליד האוטו זה לגיטימי להחזיר אותה לאותו מקום.


 

יום ראשון, 16 בינואר 2011

אני איש פח

אח שלי נתן לי אבחנה מדוייקת.


אמא שלי לומדת שיאצו והיא כל הזמן מנסה להשליך עלי ועל האחים שלי את כל הבולשיט הסיני הזה שהיא לומדת. אז אתמול בארוחת ערב היא הודיעה לי שאני שיכת ליסוד המתכת. אנשים ביסוד המתכת הם בעלי גישה ישירה ובלה בלה. אז אח שלי אמר כן, אנשי המתכת הם אנשים עם פינות חדות ובלי לב. כמו ההוא מארץ עוץ.


וואלה, אבחנה מדוייקת יותר מכל קשקוש אחר. אני אדם קר ממתכת, יש לי פינות חדות ואין לי לב.


בגלל זה אני אהיה לבד לנצח ובגלל זה כנראה שלא באמת יהיה אכפת לי להיות לבד לנצח.  

יום ראשון, 2 בינואר 2011

משעמם

מכירים את זה שיש לכם מוטיבים חוזרים בחלומות? למשל אצלי יש מוטיב חוזר שאני מנסה להחנות את האוטו (אוטו כלשהו) והא פשוט לא עוצר וממשיך להתגלגל. עוד מוטיב חוזר הוא המודעות החלקית לעובדה שאני בחלום. חלקית כי אני לא באמת יודעת שאני בחלום רק שאני לא באמצע היום או משהו כזה. קשה להסביר. בכל מקרה, היום היה לי שילוב של שניהם. זה התחיל כרגיל כשניסיתי לחנות והאוטו פשוט לא עצר. ניסיתי לנווט לתוך שיחים שיעצרו אותו או לתוך בלוק בטון (למה באלימות, למה) אבל לא הצלחתי כי כל הזמן פיספסתי אותם (נהגת מוכשרת שכמותי) והאוטו המשיך לנסוע. משכתי את הברקס עד הסוף, לחצתי על הבלמים בכל הכוח והוא פשוט המשיך להתגלגל. בסוף הוא נעצר בדשא ואני יצאתי לשחק כדורעף עם האנשים שהסתבר שאליהם נסעתי. הבעיה היא שהיתי בפיז'מה שלי (מודעות חלקית שלב א'). תכננתי להחליף בגדים באוטו אבל בגלל שהוא עמד באמצע הדשא וכולם ראו לא יכלתי אז שיחקתי בפיז'מה ובלי חזיה והיה לי לא נוח. בזמן ששיחקנו מישהו לקח את האוטו שלי כדי להביא אוכל. בזמן שאכלנו שמתי לב שאין לי מושג לאן הוא החזיר את האוטו. הסיבה שזה לא הטריד אותי היא שידעתי שאני בעצם במיטה שלי (פיז'מה והכל) למרות שאני בדשא ואוכלת תפו"א שבושלו בצורה מאד משונה, ושלמרות שאני לא יודעת איפה האוטו שלי כשאני אקום הוא יהיה בחניון שנמצא מתחתי. מודעות חלקית- העובדה שידעתי שאני אקום מתישהו לא אומר שידעתי שאני בחלום. זה פשוט הסתדר, עכשיו אני בדשא אוכלת והאוטו נמצא במקום כלשהו ועוד מעט אני אקום והאוטו יהיה בחניון.


נקודה מעניינת- עוד מוטיב חוזר אצלי בחלומות הוא מעבר דירה או דברים אחרים שקשורים למקום שאני גרה בו. החלומות האלה אף פעם לא מתרחשים בבית שאני באמת גרה בו וכשאני מתעוררת מאחד כזה לוקח לי זמן להבין איפה אני באמת. אז לא מזמן היה לי חלום שהתרחש כמעט בדירה שלי היום. כמעט כי הדירה שלי היא 2 חדרים ובחלום זו היתה דירה 3 חדרים ומישהי שלא היה לי מושג מי היא גרה בחדר הנוסף. אבל זה היה קרוב. והיום, כשידעתי שאני במיטה, גם ידעתי שאני בחדר שינה שלי האמיתי ושהמכונית שלי האמיתית נמצאת בחניון שנמצא מתחתי. יש מצב שסוף סוף אני מרגישה שהבית הזה שלי והאוטו שלי הוא שלי. למרות ששניהם לא באמת (שכירות וליסינג), הרגשה טובה. אולי מצאתי את המקום שלי.


 


תובנה. בזמן נהיגה שמו ברדיו את השיר "מחפשת" של ירמי קפלן. "היא מחפשת, שתחפש אצלה. אולי תמצא, זאת היא שטעתה". השיר הזה הוא מלפני 10 שנים בערך. לפני 10 שנים ירמי קפלן שר "אולי זאת היא טועה". היום הוא שר "כמה את יפה, כמה את צודקת".


 


מה הקטע של מילקי אוורירי? אני אוכלת אותו ומרגישה שמישהו עובד עלי. על הגביע רשומה התחולה במיליליטר ובסוגרים בגרמים. הם בעצמם מתבישים לכתוב כמה באמת מכיל גביע כזה. כשעלית מכרו שוקולד אוורירי המשקל נשאר זהה והנפח גדל. כששטראוס מוכרים מילקי אוורירי הנפח ומהחיר נשארים זהים והכמות קטנה. בגלל זה שטראוס קנו את עלית ולא להפך. בגלל זה עלית היו השוקולד של המדינה ושטראוס סתם מניאקים.


 


 




 


מחפשת









 


כמה את יפה









 


מצא את ההבדלים


 




אה כן, שנת 2011 מוצלחת לכולנו