הפסח הזה היה עמוס ומתיש כל כך עד שלא היה לי כוח להתיישב באמצע ולכתוב סיפורים. לכן אני מביאה עכשיו את סיפור ההגדה כולה, מחולק לחלקים לנוחותכם.
ויצאתם מארץ מצרים
על תלאות הארוחה למשפחה שלו סיפרתי בפוסט הקודם. מה שלא סיפרתי היה מה עשינו לפני הארוחה. יום שישי בבוקר גלשנו קצת באינטרנט, הרמנו טלפון לכמה אנשים לא מועילים בבקשת המלצות ובסופו של דבר הזמנו צימר ליום ראשון. מזג האוויר לא יהיה יפה כמו עכשיו עוד הרבה זמן (גם עכשיו הוא יפה רק לפרקים), בפסח זה טירוף לצאת מהבית, בעיקר לצפון, אז אנחנו נצא רגע לפני. יום ראשון כבר תכננו לקום מוקדם בבוקר, לאכול ארוחת בוקר בנדב קינוחים הזכורה לטוב מיום הבחירות ולהמשיך צפונה. בסוף הוחלט שנדב קינוחים זה לא בדרך וארוחת בוקר מפנקת כבר הזמנו לצימר אז אפשר לקום לא כזה מוקדם. בסוף קמנו בשעה סבירה, שתינו קפה עם שאריות עוגה ויצאנו מהבית.
תחנה ראשונה: יקב דלתון, שם הובטח באתר האינטרנט שסיורים יוצאים כל שעה עגולה. אי לכך (לגמרי במקרה) הגענו בדיוק ב12 רק כדי לגלות שאין היום סיורים ובכלל בעונה הזו אין כל כך מה לראות בסיור כי הבציר הוא בקיץ. במקום עשו לנו סדנת טעימות פרטית בה ניסינו להבין סוף סוף מה זו עפיצות (היא קשורה לתנינים. במילעיל, לא החיות), מה ההבדל בין יין צעיר ליין מיושן (אני לא זקנה, אני מיושנת), איזה יין כדאי לשמור ולהגיש מתי ועוד. המסקנה שלי- אני אוהבת בלנד צעיר. יצאנו משם עם בקבוק יין למשפחה שלו וגבינת סנט מור מעושנת, אותה נשנשנו בעת טיול קל באזור. הטיול כלל הריסות בית כנסת עתיק בנבוריה פחות כמה חלקים שיופיעו בהמשך הפוסט וכן בריכת צפרדעים די קטנה, אם כי לפי כמות תמונות הצפרדעים שמר בחור צילם היה אפשר לחשוב שהיא הרבה יותר גדולה.
הלאה- טיול סוסים ביער ביריה. אני קיבלתי סוס קוטר, ביצע את ההוראות שלי (ימינה, שמאלה, יותר מהר, יותר לאט) אבל כל פעם רטן בעצבנות וניער את המושכות. כשרכבנו ביער הוא בכוונה ניסה לתקוע את הרגל שלי בעצים בצד הדרך וכשמשכתי אותו חזק שמאלה רחוק מהעץ הוא שוב ניער את הראש בקובלנה. רק כשנתנו לנו להתנסות בדהירה מהירה הוא נראה מרוצה.
בשלב זה כבר היינו מותשים והפנינו פעמינו לכיוון הצימר, שם היה שומם לגמרי מלבד גור חתולים מתוק שקיבל את פנינו. הנחנו את הדברים בצימר ויצאנו לחפש את המסעדה ההודית שאמורה להיות בישוב. אחרי שהקפנו כמה פעמים את המקום בו גוגל טען בתוקף שהמסעדה נמצאת וחיפוש נוסף באינטרנט שהעלה כמה ביקורות ממש גרועות, החלטנו לוותר על החיפוש וללכת למסעדה אחרת. בדרך ראינו מקום עם סדנת שוקולד והחלטנו להתעניין.הבחורה שקיבלה את פנינו נראתה כאילו היא הסניפה קצת יותר מדי קקאו וכבר אחרי שהיא הסבירה לנו שהשוקולד שלה טבעוני (בלי חלב ובלי ביצים, אז מה נשאר?) ידענו שזה לא בשבילנו אבל בשביל הנימוס נשארנו להקשיב. היא התעניינה אם באנו לפה לחופש להיות קצת בלי הילדים. כשהסברנו לה שאנחנו אפילו לא נשואים היא היתה ממש מופתעת. מוזר, אני רואה אותכם נשואים עם שני ילדים. לילדה קוראים תמר. יותר מדי קקאו, כבר אמרתי. הסדנה היא סדנה זוגית של שעה וחצי. בראשיתה טועמים מהשוקולד ובהמשך יש פעילות זוגית עם שוקולד, מאוד חושני ואינטימי, היא בדרך כלל ממליצה לזוגות לעשות את הפעילות הזו אחרי שיוצאים מהצימר. בקיצור, היא רוצה שנעשה את תמר בחדר האחורי שלה. כל התענוג עולה 500 שח אם תהיתם. ארוחת הערב, למרות היותה צמחונית ואולי אף טבעונית או לפחות אורגנית, היתה ממש משביעה ובתוספת ג'קוזי בצימר מר בחור הניח ראש על הכרית ומיד נרדם ואני הצטרפתי אליו די מהר.
ביום המחרת אחרי ארוחת בוקר מפנקת שלא כללה וקפה ועצירה בדרך לקפה, שמנו פעמינו לאגמון החולה. הגענו לשם ב12:30. שוב האינטרנט סיפק מידע כוזב והבטיח שבערבי חג פתוח עד 16:00 לעומת הקופאית במקום שאמרה לנו לצאת ב13:30. טוב, אמרנו, נתחיל ללכת, באחת וחצי נחליט מה לעשות. המסלול כולו 9 קילומטרים ודי בא לנו ללכת לכל אורכו. אז פשוט הלכנו. ב15:30 הגענו חזרה למרכז המבקרים, בדיוק רגע לפני שהשומר נעל עלינו את השער. בדרך אני נשרפתי כהוגן וגיליתי את החסרונות של חולצה לא סימטרית ושיזוף.
קדש ורחץ כרפס
לפני כמה שבועות בארוחת ערב אצל המשפחה שלי אמא שאלה אותנו איפה אנחנו בסדר ולמה שאני לא אהיה אצל המשפחה שלו. בכך היא גם נתנה לו את הרעיון וגם הרסה לי את התירוץ (אבל זה חשוב לאמא שלי שאני אהיה בסדר בקיבוץ). לרוע המזל הרעיון ממש מצא חן בעיניו ובהעדר תירוץ אחר סוכם שחוזרים מהטיול ישירות לליל הסדר אצל ההורים שלו.
בתור קיבוצניקית מלידה זו הפעם הראשונה שחוויתי ליל סדר מסורתי. למי שלא יודע, לקיבוצי השומר הצעיר יש הגדה משלנו. הגדה מודרנית ששמה פחות דגש על לקדש ולהלל ולברך ולקלס ולשבח את האל ויותר על חירות וגאולה והגשמה וכל מה שחשוב לקיבוצניקים טובים. תמיד ידעתי את זה אבל אף פעם לא הבנתי כמה באמת ההגדה המסורתית עוסקת בכמה גדול וחזק ורחום ואכזר ותותח אלוהי ישראל. באיזה שלב במהלך הערב הבנתי שכנראה שגם אני אצטרך לקרוא קטע ולכן ביקשתי קטע שמופיע גם בהגדה שלנו- פסח מצה ומרור. לתומי חשבתי שאם כבר שתי ההגדות חולקות טקסט, הוא יהיה זהה. במהלך הקריאה גיליתי שלא היא. בהגדה הקיבוצית מופיע הסבר פשוט וברור- פסח זה על שום מה, על שום שפסח הקב"ה וכו'. בנוסח המלא פסח על שום שהקב"ה הגדול והמגניב והמרשים פסח על בתי אבותינו וכו'. וכך יצא שאני, שמוצניקית טובה, מברכת ומהללת ומקדשת ומקלסת ומאדירה ומרוממת וכו וכו. חזן היה מתהפך בקברו.
יתרון אחד של ההגדה המסורתית- יש אוכל באמצע. ואחרי האוכל מסתבר שלאף אחד אין באמת כוח להמשיך אז עצרנו בשתי כוסות, לפחות אני עצרתי שם אחרי שהבנתי שמר בחור שהבטיח שהוא נוהג הביתה לא מתכוון לעצור. או לנהוג.
לסיכום נראה לי שצברתי עוד נקודת זכות אצל ההורים שלו.
והגדת לבנך
שלישי ורביעי עברו במנוחה פלוס כמה נסיונות לצאת מהבית. באחד מהם ניסינו להתקרב לקניון במטרה לראות סרט של צהריים. הגענו לכניסה ועשינו פניית פרסה לעבר מנהרות הכרמל והישר לים. משום מה בים לא צפוף.
חמישי כבר החלטנו להיות אנשים תרבותים ולנצל את המוזיאונים בחינם בפסח. התחלנו בטיקוטין שם מצאנו אוסף מרשים ומקסים של nastuke שזה סוג של מחזיק מפתחות לקימונו ממש מושקע. היתה גם תערוכת קליגרפיה יפנית מודרנית, אבל היא היתה פחות מרשימה. איכשהו אומנות מודרנית מצליחה לקחת דברים יפים ולהפוך אותם למצועצעים. מסתבר שזה נכון גם ליפנים. משם החלטנו ללכת למוזיאון חיפה לאומנות אבל לא סתם, להגיע לשם בכרמלית. בכל זאת, הרכבת התחתית היחידה בארץ. אז עלינו, עמדנו, ירדנו ותהינו למה עשינו את זה. המוזיאון גם הציג אומנות מודרנית. דווקא היו כמה דברים מעניינים.
יום שישי כבר היינו ממש תרבותים ונסענו למוזיאון ישראל בירושלים. הפעם גם הצלחנו לקום מוקדם. יותר נכון, הוא הצליח לקום מוקדם ואני התהפכתי לצד שני ושאלתי אותו למה הוא מעיר אותי בשש וחצי. שעון קיץ, הוא ענה. מה שעון קיץ? אני לא זוכרת שהסכמתי לזה. טוב, אם אמרנו אז אמרנו. גם הבטחתי לאח שלי שניקח אותו אז אי אפשר לחזור לישון. אז נסענו. זוכרים את החלקים החסרים מבית הכנסת בקטע הראשון? מצאנו אותם במוזיאון ביחד עם עוד כמה עתיקות שנבזזו מרחבי הארץ. האגף הארכיאולוגי של המוזיאון ממש מגניב. אפשר לעקוב אחרי התפתחות האנושות בארץ ישראל ממש מהתחלה ועד לתחילת ההיסטוריה. יש גם תערוכה של תרבויות בכל היבשות ואפשר לראות את הדמיון וההבדל ביניהם. בסוף גם יש תערוכה של אומנות מינימליסטית, שזה הסוג העצלן ביותר של אומנות מודרנית. במשך כמה דקות נעמדנו מול ריבוע שחור, צבעי שמן (שחורים) על בד (שחור), וניסינו לראות כמה גוונים של שחור יש שם. יש בדיוק 1.
בשלב הזה גירשו אותנו מהמוזיאון כי הגיעה שעת הסגירה. הפעם בדיוק כמו שצויין באינטרנט.
בדרך חזרה הוויז החליט לקחת אותנו דרך כביש 443 שזו הדרך הכי מהירה מסיבה אחת- בכביש הזה אין הגבלת מהירות מאז התקופה שהיו זורקים שם אבנים על מכוניות, מה שגרם לרשויות ולתושבים לצמצם את זמן השהיה בכביש למינימום. אני נסעתי 130 וכולם עקפו אותי. באיזה שלב כשהבנתי שמשני צידי הכביש יש גדר הפרדה גם אני האצתי. כשהבנתי שאנחנו עוברים דרך מחסום כבר הייתי מוכנה לזרוק את מר בחור מהאוטו, רק שלא יעכבו אותי כי הם חושדים שאני מבריחה אותו. פעם אחרונה שאני סומכת על הדבר הזה.
וינדדו במדבר 40 שנה
יום שבת מר בחור קיבל חופש ממני ואני נסעתי עם אבא ושני אחי לבקר את סבתא שגרה אי שם בדרום, קצת ליד רצועת עזה. בצרוף מקרים מוזר שני האחים שלו שגרים שם החליטו דווקא באותו יום לנסוע צפונה, ככה שמפגש משפחתי גדול ומיגע עם כל הבני דודים נמנע והסתפקנו בסיבוב שואו בקיבוץ במהלכו סבתא השוויצה בפני כל מי שהיא ראתה בנכדים הגדולים שלה מהצפון. כיאה לסבתות היא התלוננה שכבר יותר משנתיים היא לא ראתה אותנו. ענינו לה שנפגשנו בחתונה של בת הדוד שהיתה לפני פחות משנה. אבא נעמד לצידה וטען שאמנם החתונה היתה לפני פחות משנה (גם על זה הסכמנו רק לאחר ויכוח קצר) אבל לא באנו לבקר בקיבוץ כבר יותר משנתיים. ענינו לו שביום הולדת שישים שלו באנו לבקר. מתי זה היה? הוא שאל. בן כמה אתה? 61. אז לפני שנה וקצת. וסבתא עדיין בשלה, כבר יותר משנתיים היא לא ראתה אותנו. (ורק בני לא בא. אבל סבתא, אני בני). האמת, אנחנו באמת לא באים מספיק. לא נכדים מחונכים. מה אפשר לעשות שהיא גרה באמצע שום מקום.
בעבודה קשה בחומר ובלבינים ובכל עבודה בשדה
אחרי שהאכלנו את המשפחה שלו הודעתי למר בחור שהמשפחה שלי תסתפק בקפה ועוגה. הוא בחר לא להקשיב לי כי אי אפשר אחרי שהשקענו כל כך איתם וחוץ מזה להכין ארוחות זה כיף. יש לי הרגשה שאיפשהו במהלך היום הזה הוא שינה את דעתו. אחרי הפעם הקודמת הגענו למסקנה שאולי קצת הגזמנו עם מנות מסובכות ולכן כחלק מהפקת הלקחים בחרנו הפעם במנות עוד יותר מסובכות. בתור התחלה, החלטנו לבצע ניסויי בארטישוק. אל תנסו את זה בבית, זה עלול להגמר ברע. אצלנו זה יצא בסדר. ביחד עם עוד כמה ירקות מבושלים שלא כולם זוהו במלואם, אבל היה נחמד. מרק פלפלים שהסתבר כיותר מסובך ממה שזה גם ככה נראה מסובך. למנות עיקריות ניוקי תוצרת בית. כן, הניוקי עצמם, אני בעצמי גלגלתי אותם לנחשים. הבעיה שהיה כבר מאוחר ולא היה לי כוח אז יצאו ניוקי שמנים. פשטידת כרובית- מנת בריאות. חייבת להיות בריאה. הרי אומרים שמוצרי חלב זה בריא ופה היו 250 גרם חמאה, 150 גרם גבינת אמנטל ועוד קצת פרמזן. עתיר בסידן. לקינוח עוגת אגוזים שוקולד וקצפת, עם שקדים במקום אגוזים וקצפת שמהמגע הראשון עם המיקסר הפכה לחמאה ולכן כששאלו אותי מה הציפוי של העוגה השבתי בשיא הטבעיות שזה קרם וניל. מה פתאום קצפת, מעולם לא התכוונתי שזה יוקצף. וגם העוגה בכלל לא אמורה להיות אורירית. בכלל, התמונה באתר זה פוטושופ. לפחות היתה טעימה.
היה לא פשוט ולקראת הערב הודעתי להם שהם יכולים לאחר קצת מהשעה שקבענו. אבל יצא ממש טעים ומרשים. הפעם אני קיבלתי קצת יותר קרדיט. מסתבר שהמשפחה שלי לא ממש מכירה אותי. כמות הסועדים היתה אופטימאלית- בדיוק 6. זה לא נשמע משמעותי אבל זה בהחלט הורגש בעומס הכלים (שוב לא השתמשנו בחד"פים, הפקת לקחים) ובעומס הכללי. לסיכום היה טעים ונעים ובהחלט עשינו רושם.
חסל סדר פסח כהלכתו
אז עברו שבוע וקצת מיגעים ומתישים והיום היה ממש קשה לחזור לעבודה. איזה מזל שעוד שבועיים יום העצמאות.
