לונדון חכי לי

יום ראשון, שלוש בלילה, תחנת רכבת חוף הכרמל.

על הרציף 3 זוגות, כולם עם מזוודות. איזה עוד סיבה יש לנסוע למרכז בשעה שבה בני אדם לא אמורים להיות בהכרה.

עם הזמן מגיעים עוד אנשים שלא כמוני לא לחוצים כל כך שיחמיצו את הרכבת ובסוף מגיעים 30 דקות לפני הזמן. כולם עם מזוודות. בזוגות או יותר. אני עם ספר.

הרכבת מגיעה בזמן. אני על הרכבת בדרך לנתב"ג, בבנימינה עולה חברה שלי על הרכבת. לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים בסוף אנחנו מצליחות להפגש בקרון האחורי. לונדון לא מחכה לנו אבל אנחנו לא נהיה לבד (פשוט כי כל עם ישראל ודודתו נוסעים לחול באוגוסט ולונדון היא יעד מאד פופולרי כפי שגילינו).

יש לנו מין קטע כזה בעבודה של חופשה מרוכזת באוגוסט. כולם לוקחים חופש. סוגרים את המפעל ולא משחקים. אז שכנעתי חברה לעבודה ויחד החלטנו על לונדון. טוב נו, היא החליטה על לונדון, אני רק רציתי לא להיות בארץ בחום הזה. נדוש, אני יודעת, לטוס באוגוסט אבל זה לא אני בחרתי את המועד.

בעיה קטנה- הבחורה דתיה. אוכלת רק במקומות עם תעודה. טוב נו, חשבתי לעצמי, אוכל אף פעם לא היה נושא מרכזי אצלי, אז במשך כמה ימים אני אחיה ביחד איתה על סנדוויצ'ים שנקנה במכולת הכשרה שחייבת להיות איפשהו. או על מנות חמות. כמה טעיתי. היא מצאה את הרחוב היהודי בלונדון (כמובן שיש כזה, מה חשבתם) וסוכנת הנסיעות מצאה לנו מלון באותו רחוב. למסעדה של המלון שהגישה את ארוחת הבוקר היתה תעודת כשרות. גם לכמעט כל מסעדה שנייה ברחוב כולל המסעדה הסינית, כולל דוכן ה pita humus palafel,  מסעדת דיזינגוף, מסעדת Me-Tsu-Yan (רק כשקראתי את השם בקול רם הבנתי שזה לא מסעדה תאילנדית), מאפיית הביגל כרמל והשוק yarok. באופן לא לגמרי מפתיע הפאב שנקרא פלורנטין לא החזיק תעודת כשרות.

למי שתהה איפה שוהים כל הנופשים הדתיים בלונדון- שם. שמענו שם יותר עברית מאנגלית, כולל נינט בארוחת הבוקר.

חוץ מאותו רחוב נתקלנו בעברית פה ושם אבל הם לא עשו יותר מדי רעש.

4 ימים בלונדון, לא כולל היום של הטיסה חזרה. זו לא הפעם הראשונה שלי, הייתי שם אם אמא שלי לפני שנתיים בערך, גם אז לאותו משך זמן. אז זה הרגיש מספיק. הפעם זה היה קצר מדי. שתינו התבאסנו לחזור. זה נכון מה שאומרים, שהאנשים שמטיילים איתם עושים את הטיול. למרות ששני הטיולים היו באותה עיר הם היו בעלי אופי שונה לחלוטין. העדפות שונות, תכנון זמנים שונה. זה לא היה אותו טיול.

כמובן שאי אפשר שלא ללכת למיוזיקל. ביום הראשון בעיר הגענו לנקודת מכירת הכרטיסים והחלטנו על משהו שנראה מבטיח- wiked , הסיפור מאחורי המכשפות של ארץ עוץ.

המחזה היה מצויין, גם מבחינה איכותית וגם מבחינה רעיונית. הסיפור היה מרתק ונתן נקודת מבט שונה על הסרט. אני אוהבת סיפורים כאלה, סיפורים על הדמויות שמופיעות ברקע של סיפור ידוע ששופכים עליהן אור חדש.

עוד בעיה קטנה- בערך בסביבות צהרי היום השני התחלתי להיות מודעת באופן כואב לעובדה שהעבודה שלי כוללת ישיבה מול מחשב 10 שעות ביום. בטח שלא הליכה עם תיק(לא כבד) על הגב במשך 4 ימים שלמים. כל חלקי גופי מחו על ההרעה בתנאי ההעסקה. הכתף הפכה למאובנת, רומזת שאולי תיק עם רצועת כתף אחת שיושב בהצלב הוא אמנם נוח לשימוש אבל לא ממש נעים לגב. ביום השלישי הכתף הביעה הזדהות עם פינק פלויד ושירם comfortably numb. מה שלא מרגישים לא כואב. הרגליים דוקא הסתגלו די מהר. כנראה שהחדר כושר בכל זאת תורם משהו. הגב התחתון לעומת זאת פתח בעיצומים ביום השני ולא וויתר. ביום השלישי הוא כאב עם כל צעד. ביום הרביעי כל פעולת התכופפות לטובת ישיבה או להרים משהו הפכה לעינוי. אבל לא אני אכנע לסחתנות. אני פה ל4 ימים ואני אהנה מכל יום עד תומו ולא משנה בכמה כאבים זה יעלה לי. מי צריך גב תחתון בכלל. יש לי עוד חיים שלמים של ישיבה לפני, פה אני עומדת. והולכת.

יש את הקטע הזה של ישראלים לציין תמיד כמה הבריטים מנומסים ומסודרים. דוקא כשהייתי שם לא חשבתי לעצמי בכל פעם וואו איזה נימוס. אבל אז חזרתי לארץ ונסעתי ברכבת וחשבתי לעצמי "חזרתי". תנו לי להגיד לכם משהו- זה לא שהבריטים מנומסים, זה הישראלים חיות.

אז עכשיו יש את הבאסה של אחרי חופשה, של חזרה לשגרה המשמימה ומיותרת. שיחת טלפון עם אמא שלי שכרגיל ביאסה לי את הצורה רק כי היא שאלה אותי מה אני עושה עכשיו. מה אני אגיד לה? כלום.

נהניתי, היה טוב, היה חשוב. הפעם אני לא אחכה שנתיים עד לחופשה הבאה. מי בא איתי בסוכות לאירלנד?