אני מצטערת שלא עניתי ואני גם לא אענה על התגובות לפוסט הקודם, פשוט אני לא יודעת מה להגיד אז אני פשוט לא.

בקיבוץ היו לי 2 חברות. הינו מין חבורה כזאת של 3 בנות שלא שייכות. שתיהן היו מיוחדות, אני היתי סתם. על אחת אחת מהן כתבתי בפוסט הקודם. התחלתי לכתוב עכשיו על השניה. הסיפור שלה ממש מעניין. אבל אז הרגשתי שאני לא יכולה לפרסם את זה. זה לא הסיפור שלי וזה לא נראה לי בסדר לשים אותו פה. כאילו שימוש לרעה בהכרות איתה.

 אז אני רק אכתוב את הסוף והוא שמסיבה שאני לא אפרט הקשר בינינו פשוט לא יכול להיות מה שהוא היה. אני לא יודעת מה היתה אמורה להיות המסקנה מהסיפור אבל היא כבר לא תגיע. לא משנה.

לפינת האופטימיות: ללכת לבריכה באמצע היום זה כיף. ניסיתי את זה היום. זה מרענן ונותן כוח להמשיך. נכון שהיתי צריכה להשלים את השעות שזה אומר לצאת מאוחר יותר מהעבודה בלי לקבל שעות נוספות אבל שווה את זה. חיים טובים.

אני יודעת שזה מעצבן הרבה אנשים שכל החופשים נופלים על סופ"ש אז תרשו לי לעצבן אותכם: אני מעדיפה את זה ככה. תקופת החגים היא בד"כ תקופה מתסכלת בשבילי. אני בנאדם של שיגרה, של רצף. הקטע הזה של לעבוד יום, חופש יומיים לעבוד יומיים וחוזר חלילה משגע אותי. אני לא מצליחה להכנס למוד עבודה ויש חופש, אני רק מתחילה להכנס למוד חופש וכבר צריך לחזור לעבוד. אז ככה נוח. עובדים ברצף ואז בסופ"ש דוחפים את הבולשיט של החגים. נוח.

לפינת another one bites the dust: עוד אחד בעבודה נכנע והתחיל לדבר על הצעות נישואים. זה שביעי כרגע. שניים התחתנו שבוע שעבר, אחד הולך לטעימות, אחד מחפש טעימות, אחד רב עם הרבנות ועוד אחד שלא מספר כלום.  הם נופלים אחד אחד.

ופינה אחרונה, פינת WTF: טרנטינו ודניאלה פיק??? אתם רציניים??? זה מתיחה, נכון?

זהו להיום. שבוע נעים ומועדים לשמחה.