לשנה טובה וכו'

עוד פעם נעלמתי. הפעם יש לי תרוץ. לא תרוץ ממש מוצלח אבל למי אכפת.

פתחתי את הבלוג הזה כדי לכתוב את כל הדברים שאני לא אספר לאף אחד כי הם פשוט לא מעניינים. סיפורים ומחשבות שעולים לי במהלך היום ואני רוצה לחלוק אותם עם החלל הוירטואלי. אבל אז פגשתי אותו. והוא לא רק טוב בליטופים וחיבוקים. הוא גם רוצה לדעת הכל. תספרי לי על היום שלך, תספרי לי על האנשים שדיברת איתם, תספרי על החברים שלך, על החיות מחמד שהיו לך, על ההורים והאחים והסבים והדודות שלך. וכבר לא נשאר לי מה לספר. הוצאתי את כל מה שהיה לי והוא רוצה עוד. והוא לא מפסיק לדבר. כאיו מפחד שאני אברח בתוך רגעי השתיקה. מספר על כל דקה ביום שלו. כל בן אדם שהוא דיבר איתו באותו יום אני מקבלת את כל ההיסטוריה שלו. הרצאות שהוא ראה באינטרנט, TED's talk, youtube,face book, ידעתי שיש סיבה שאני מחרימה אנשים שמנסים לצרף אותי לפייסבוק. הצורך הזה לדעת הכל כל הזמן, אני לא מסוגלת להבין אותו. והא לא מוכן לוותר ולהשאיר לי טיפה מרחב משלי. רגע אני עוצרת להסתכל על הגלים הוא חייב לדעת על מה חשבתי. והוא מתחשב. רוצה רק לפנק וללטף ומה שעושה לי טוב. סיפר לי שהיה לו חלום כחול עלי. שאלתי מה היה, הוא ענה הרבה חיבוקים וליטופים. איזה מין חלום כחול זה? אני שואלת אותו מה הוא רוצה הוא עונה לעשות לך טוב. די נו, אז כן, הוא יודע לעשות לי טוב אבל לעצמו כאילו לא רוצה כלום.

אז החלטתי שנגמר. עכשיו יגיע הקטע הקשה של להגיד לו. נראה לי שהוא הבין לבד אבל בכל זאת אני צריכה לאסוף אומץ ולהסביר. כי מגיע לו הסבר אחרי הכל. הוא בנאדם טוב ואני פשוט לא מסתדרת טוב עם כאלה.

אז שוב יש לי  דברים שאני יכולה לכתוב עליהם פה.

ראש השנה. כבר שנים שאני לא סובלת את החג הזה. לא זוכרת מתי זה התחיל אבל כל שנה מחדש לקראת החגים אני מתחילה לחפש טיסות לחול. כמובן שבסוף אני לא טסה לשום מקום כי אני ילדה טובה שחשוב לה לעשות טוב להורים שלה ולהיות איתם בחגים כי להם לא טוב ביחד, רק אם גם הילדים שם.

אז בחג הזה ההורים שלי סוף סוף התחילו להתנהג כמו פרודים. שזה אומר שאבא שלי עשה את הצעד המפחיד ביותר שאפשר לעשות בקיבוץ והביא את החברה שלו לארוחת החג. היא בתור קיבוצניקית מנוסה כבר הכינה את עצמה למודעה שתופיע בלוח המודעות למחרת. חברים ששידכו ביניהם התנדבו לשמש כיחידת סיוע וההצטרפו אלינו לשולחן האוכל למניעת מבוכה ועל מנת להבטיח שכל הסיפורים שיתרוצצו יהיו מדוייקים. אמא שלי בהתאם החליטה להרגיש לא בנוח להצטרף אלינו לארוחה. אז נכון שלה כבר מזמן יש חבר וכל הקיבוץ יודעים על זה. אבל אם היא מחליטה שלא נוח לה אז לא נוח. בפולניות מדוברת. אז מכיוון שהיא החליטה שהיא לא היתה מוזמנת בערב ראש השנה היא כמובן ציפתה שבחג השני אני ואחי נבוא אליה לארוחת ערב. כי ככה זה במשפחות פרודות, צריך לתת יחס לשני ההורים. ואת כל הרגשות  אשם היא החליטה לעשות לי בזמן שאני נוהגת כשהיא יודעת שאין לי דיבורית ואני עונה לה רק כדי שלא תדאג (פולנית).  אז בפעם השלישית שהיא התקשרה (בחצי שעה שלקח לי להגיע מחיפה לקיבוץ) כבר לא עניתי לה מתוך הנחה שהיא תציק לאח שלי במקום. לא יפה אני יודעת, אבל ממש לא בא לי לעשות תאונה מעצבים. אז כשהגעתי התברר שסוכם שאנחנו הולכים להגיד שנה טובה לסבתא ומשם ביחד עם הדודה והבן שלה הולכים כולם (כן כן, שני ההורים ביחד) לארוחת חג שני בחדר אוכל. כמובן שגם זה לא עבר בשלום מכיוון שכשהגענו לסבתא בבית המוגן (כי בית אבות נשמע מדכא) היא היתה עצבנית על זה שאף אחד לא בא לראות אותה בערב ראש השנה. דודה שלי ואמא שלי אמרו לה שהיא מדברת שטויות כי שתיהן היו אבל היא בשלה- אף אחד לא בא לראות אותי (ורק בני לא בא לבקר. אבל סבתא, אני בני). ברור שבאף אחד הכוונה היא לנכדים אבל שתי האחיות החליטו להתעצבן וככה הביקור נגמר.

וככה התחילה לה עוד שנה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

ולפינת האופטימיות- גשם!!! איזה כיף. ולא סתם גשם בוץ שמלכלך את האוטו. גשם חזק, נמשך כמעט 2 דקות שלמות. אני אוהבת חורף. וגם קיץ, אבל חורף יותר. הכי כיף כשאפשר להוציא את הפוך. עוד מעט.

שתהיה לכולנו שנה טובה וגשומה ושיתגשמו כל משאלותינו.