אני לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו

סופסוף הבחור הואיל בטובו לקבל החלטה שנשארים ואחרי חודשים של נדנודים, ברגע הכמעט אחרון כהרגלו, הוא הואיל בטובו לנסות לקדם את הביוקרטיה הדרושה. רגע כמעט אחרון בשביל נושא אישור העבודה שלי. רגע אחרי אחרון בשביל ביקור בארץ. כי הויזה שלי מסתיימת בסוף אוגוסט ולהוציא ויזה חדשה יקח לפחות חודש וחצי בארץ ו-וואלה, לא מתאים לי עכשיו חודש וחצי בארץ. ביוני אמא שלי נוסעת לחופשה בשוויץ ואני לא מוכנה להיות בארץ כשהיא לא. ביולי ההורים שלו טסים לקנדה ואחרי זה יבואו לבקר אותנו כי הוא לא היה מוכן להחליט ולהודיע להם מתי אנחנו נבוא לבקר. ובאוגוסט אין סיכוי שאני באה לארץ. אני השתגעתי? העונה הכי מגניבה בשיקגו והחודש הכי גרוע בארץ.

ועכשיו, פתאום, אחרי שחודשים אני מתחננת שיחליט ומנסה להסביר לו שאין זמן, עכשיו הוא נזכר שחשוב שנבקר בארץ. שנינו. שנה שעברה זה לא היה חשוב שהוא יצטרף אלי בביקור, ולא נורא ששנתיים הוא לא יהיה בארץ, הרי כל המשפחה שלו באה אלינו.  אז עכשיו הוא מנסה לשכנע אותי עם מה, לא תראי את המשפחה שלך שנתיים? כנראה. כנראה שלמשפחה שלי לא מספיק חשוב לראות אותי, כי מסתבר שאף אחד מהם לא מסוגל לטיסה טרנס אטלנטית. אז לא, אני לא אראה אותם. אני בטוחה שאם היו נכדים מעורבים בעניין הם היו עולים על מטוס כמו גדולים אבל כנראה שכל זה רק שנינו הם יחכו שאנחנו נבוא. אז שיחכו.

אולי בחורף כשיהיה פה מבאס ויסתדר לי לקחת חודשיים חופש, נקמבן ביקור בארץ משולב עם טיול ארוך באירופה בזמן שהשגרירות בארץ מועילה בטובה לאשר לי ויזה חדשה. אולי אני פשוט אעבוד מהארץ כמה זמן, למרות שזה יעלה לי בכאב ראש מול רשויות המס בארץ. אבל לא עכשיו. לא בזמן הכי לא מתאים רק בגלל שהוא החליט לקחת את הזמן שלו. 

וגם ממש לא מתחשק לי להגיע לארץ כרגע. השכנה ניסחה את זה יפה, יש משהו טוב בלהיות מרוחק מהכל במצב הזה. לא לראות את כל החברות עם הילדים, את כל המשפחה שמסתכלים עלי ויודעים מה עברתי לפני הנסיעה ושעדיין אין שינוי. חוץ מהמשקל שכרגע עקב פדלאות יתר חזר להיות כמו לפני החתונה, מה שבטוח יעלה מבטי תהייה. אוף, הסתכלתי על התמונות מוושינגטון, ממש לא בא לי לפגוש אנשים שלא ראיתי שנה כשאני נראית ככה. אני לא בנאדם של קשרים ורק אם חבר אחד מהעבודה אני מקשקשת מדי פעם ומתעדכנת אבל בגדול פחות מעניין אותי מה קורה שם. אני כבר די בטוחה שאני לא אחזור לאותו מקום. גם להם אני לא באמת חסרה. לא שזה מפתיע אותי, לא ציפיתי להרבה ממקום עבודה, אבל בכל זאת, היה להם מאוד חשוב לדאוג שאני אצא לחל"ת ולא אעזוב, אפילו ניסו לסדר לי אישור לימודים על חשבון כדי שאני אתחייב לחזור. אבל כשזה מגיע לרמה האישית, כששני המנהלים ידעו שהייתי אמורה לטוס ובסוף טסתי רק שבועיים אחרי אבל אף אחד מהם לא חשב להתקשר לשאול מה נשמע ואם צריך משהו, אחרי שנה כשהיה צריך להאריך את החל"ת ניהלתי חליפת מיילים עם מישהי ממשאבי אנוש שאין לי מושג מי היא או מה משני השמות שלה הוא השם הפרטי ומה שם המשפחה ואפילו עכשיו, אני שלחתי מייל למנהל עם המלצה על מישהו שהכרתי פה וחוזר לארץ ומחפש עבודה, לתוך המייל הכנסתי כמה מילים על אולי נעבוד יחד בעתיד, הוא מבחינתו לא התייחס, לא שאל מתי ואם בכלל. השליתי את עצמי שההערכה שלהם שווה משהו רגע אחרי שאני אומרת שלום. 

לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו. לא בא לי.