תכלה שנה נוספת וקללותיה

עוד שנה עברה. 

מזמן לא עדכנתי כי נמאס ולא מעניין ומיותר וסתם ומדי פעם מתחשק לכתוב שוב אבל אז אני מגיעה לכתוב ולא בא לי יותר. אבל עכשיו אני שוב מובטלת ויש לי הרבה זמן אז יאללה, זה יעסיק אותי עד לשיעור זומבה.

אז נשארים פה עוד שנה. אחרי ויכוחים ואיומים שאם הבחור לא יועיל בטובו להחליט סופסוף מה הוא רוצא אני אפסיק לחכות ואחזור לארץ בלעדיו הוא הואיל בטובו להחליט שהוא רוצה להשאר ואפילו להוציא את הטפסים הדרושים. משוכנע שארבעה חודשים זה מלאאאא זמן הוא לקח את הזמן שלו לארגן את הטפסים ואז להביא אותם הביתה כדי שאני אוכל לשלוח למשרד ההגירה כדי לחדש את אישור העבודה. רק ששלושה חודשים מראש לחדש את האישור זה בכלל לא מלא זמן וככה יצא שכבר שבוע וחצי אין לי אישור עבודה והבקשה שלי מחכה איפשהו במשרדים שלהם וכבר ממש לא נעים לי במצב הזה. בעבודה אמרו שמבינים שיש עיכובים בכל מה שקשור להגירה ושהם באמת לא רוצים לפטר ומחכים לי אבל כמה כבר אני יכולה לשבת בבית ולהגיד שאני בודקת בכל יום ואין לי מושג מה קורה. וכמובן שאין עם מי לדבר בהגירה. אם לפחות הוא היה אומר בואי נהפוך את החופשה הכפויה שלך לטיול, אבל בדיוק עכשיו הוא עסוק כי הוא נוסע לכנס בצרפת ולכן חייב לעבור גם בארץ לחדש את הויזה ואם הוא כבר בארץ אז באמת כדאי שיעשה כמה הרצאות שיכירו אותו, אז הוא דיבר על זה הרבה אבל רק עכשיו הוא פתאום נזכר שאולי באמת כדאי להכין איזה הרצאה. אז הוא עסוק. 

הוא עסוק ואני בבית מובטלת. שוב מנסה להעסיק את עצמי, שוב מנסה להנות מהשקט, מהרוגע, ומשתגעת. מנסה לא להתעצבן עליו, אבל תקועה עם ההרגשה המעצבנת שהוא שוב שוכח שיש עוד מישהו שתלוי בהחלטות שלו ובעיכובים שלו. ותוהה לעצמי למה אני לא לוקחת את עצמי וחוזרת הביתה לבד. אם כבר להיות לבד, לפחות במקום שבו אני מבינה את השפה. 

 

הפוסט הזה היה אמור להיות אופטימי, לסכם שנה קצת פחות גרועה מזו שלפניה. אבל בסוף יצא כזה. כנראה בגלל זה לא בא לי לכתוב יותר.