לימבו

זוג שהגיע באותו זמן איתנו וסוג של מראה שלנו, הוא עבד באותו מקום כמוני ונסעו בעקבות פוסט שלה, חוזרים בסוף השנה הזו. הבעל, שכמוני נמצא בחל"ת, יחזור למקום העבודה הישן. האישה התחילה לחפש.

החברה הראשונה שלי פה, זאת שהייתי נפגשת איתה לקפה בצהרים כשלא עבדתי, גם הם הגיעו לשיקגו בערך באותו זמן כמונו לפוסט של הבעל, חוזרים בקיץ, הבעל כבר מצא מקום עבודה בארץ. 

השכנים, שהגיעו לפני שנה, מתלבטים. הבעל, נושא הויזה הראשי, שלח קורות חיים לכמה חברות, כתלות בתשובה שיקבל הם צריכים להחליט. בינתיים חידשו את החוזה לעוד שנה אבל לא סופי. 

יש גם את ההיא שאני לא ממש מכירה אבל ראיתי בכמה מפגשי בנות וחברה שלה בפייס, שהגיעו חצי שנה אחרינו, חיפשה עבודה באותו זמן כמוני ואפילו התראיינו לאותה משרה בשגרירות, שכל מפגש אמרה כמה היא מוכנה לעלות על מטוס חזרה. הם כבר מזמן בארץ.

 

בהתחלה זה היה הזוג שעזר לנו כשגענו, אנשים שלא הכרנו, חבר של חבר של מישהי שעבדה איתי ובכל זאת היו מקסימים ועשו לנו את הנחיתה ליותר קלה, כשהם עברו לסיאטל זה היה עצוב אבל בכל זאת, הם פה כבר הרבה זמן. אחר כך החברה שעבדה במשרד החוץ, זאת שהיתה מארגנת מפגשי בנות ומאז שעזבה אין מפגשים. גם היא פה כבר הרבה זמן, באמת שהגיע הזמן להמשיך בחיים שלה.

במפגשי בנות הראשונים אני הייתי מהחדשות. במפגש האחרון כבר הייתי באמצע. אם יהיה מפגש עכשיו אני אהיה מאלה שעברו כבר שני חורפים ויכולות לתת עצות לאחרות. עכשיו גם אנחנו פה כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן גם בשבילנו?

 

פוסט זה שלב מעבר לא מוגדר. לא מוגדר כמה זמן הוא יקח ולא מוגדר מה יהיה בסופו. מה ניקח מפה ומה ישאר, מה יצליח ומה ישבר. לימבו שבו כולם פה באופן זמני, חלק זמני יותר וחלק פחות. חלק יצליחו וחלק לא אבל בסוף כולם ימשיכו הלאה. אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו וגם אנחנו מתישהו נצא.