לא יפה

אני לא ממש אוהבת לדבר על זה כי זה מרגיש לי קצת (הרבה) חוסר ענווה, במיוחד בימים סוערים אלו של מחאות חברתיות אבל אני פשוט חייבת להוציא את זה ואני אתנחם בכך שלא רבים קוראים את הבלוג הזה. ובכן התחיל חודש חדש (למי שלא ידע, גם חודש אב וגם חודש אוגוסט מתחילים היום) ויחד איתו הגיע התלוש ועקב צירוף של מספר גורמים שחברו להם יחדיו הגעתי למצב שבו רק המיסים שירדו לי מהתלוש שווי ערך למשכורת של מהנדס מתחיל בהיטק. איך זה קרה, אתם בוודאי לא שואלים. ובכן הגורם הראשון הוא שבשעה טובה ומוצלחת ואחרי פאקינג 3 שנים באותו מקום עבודה סוף סוף קיבלתי העלאה בשכר. העלאה שאם היתי נשארת במקום הקודם שלי הייתי מקבלת כבר לפני שנתיים, וכמעט כל שיחת משוב דאגתי להסביר את זה לבוס, אבל אני לא קטנונית, העיקר שהיא הגיעה, בתוספת עדכון רטרואקטיבי מינואר. וואחד עדכון רטרואקטיבי. בנוסף, גם כן בשעה טובה,  קיבלתי קביעות. מה שאומר בנוסף לעובדה שאני יכולה לשבת מהיום רגל על רגל ולא יוכלו לפטר אותי גם עדכון בילט אין. וגם הוא רטרואקטיבי למופת. בנוסף 2, נהוג לחלק אצלנו בונוס רבעוני וברבעון הזה עקב העובדה שהצוות שאני עובדת בו הגיע להישגים מרשימים כולנו קיבלנו בונוס מנופח למדי. בנוסף 3, נהוג גם לבצע חלוקת רווחים שנתית שהשנה נפלה במקרה לגמרי על אותו חודש כמו הבונוס. והשנה, בניגוד לשנים קודמות בהן אותה חלוקת רווחים לא אחידה גרמה למרמור רב בקרב עובדים שאינם בדרג מנהלי, השנה החליטה ההנהלה להיות נדיבה גם לפועלים הפשוטים. כל אלה יחדיו הביאו לתלוש משכורת חד פעמי מרוצה מעצמו למדי. אני יודעת שזה לא יפה לנפנף במזל הטוב אבל אני מקווה שתסלחו לי, פשוט לא יכלתי לעבור על העניין לסדר היום.

 

אני יודעת שיש לי הרבה מזל בחיים. לא שלא עבדתי קשה להגיע לאיפה שהגעתי, תואר ראשון ועוד מעט שני בטכניון לא הולכים ברגל, בנוסף לשעות העבודה הרבות ולדרישות הגבוהות בעבודה ועדיין, עם נתוני פתיחה אחרים או עם כמה פניות לא נכונות בדרך היתי יכולה להיות במצב אחר לגמרי. אני מתפרנסת פרנסה יפה, אני חיים אמנם לא פזרניים אבל גם לא מתאמצת להדק חגורה, עניין שלגמרי לא ברור בזמן האחרון וכל זה תוך כדי שאני עושה משהו שאני נהנית לעשות ואני טובה בו. מה היה קורה אם לא היה לי כזה מזל? אני תוהה אם היתי מצליחה להסתדר גם אם לא הייתי מוצאת את המקצוע הנכון לי שבמקרה הוא גם מקצוע מבוקש. אם הייתי מצליחה לעזוב את הקיבוץ, אם הייתי בכלל מעיזה לנסות. רוב הצעירים בקיבוץ מנסים את מזלם בחוץ לפני הלימודים, אני לא. אני דבר ראשון אחרי הצבא ואחרי שנה עבודה בקיבוץ (חובה) הלכתי ללמוד.  אפשר להגיד שזה כי לא רציתי לבזבז זמן, אפשר להגיד שחיכיתי שאני אהיה מסודרת לפני שאני יוצאת או שפשוט פחדתי לעשות את הצעד הזה לפני שאני בטוחה שיש לי את היכולת. אז למה בדיוק מגיע לי להיות במצב כזה טוב בזמן שאחרים מחשבים כל קניה בסופר?

 

זה לא שאני חושבת שאי אפשר לחיות בארץ במשכורת נמוכה משלי. סה"כ  אני חיה חיים די צנועים ורוב המשכורת שלי בסוף החודש נכנסת לחסכונות. אני קונה בסופר הזול למרות שיש לי פוביה מהסופרים הענקיים האלו (יש מבחר של כמה סופרים זולים באותו אזור, אני מעיזה להכנס רק לאחד מהם שאני כבר מכירה אותו וגם שם, כל פעם שמזיזים דברים אני נכנסת לפאניקה). כשקניתי ספה קניתי אותה בשוק, כשקניתי טלוויזיה קניתי אותה מתצוגה. הקומקום החשמלי והטוסטר שלי כבר מתים שאני אחליף אותם והמקרר יד שניה עגלה. הליסינג הוא המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז וזה בעיקר בגלל שיש לי פחד מלהחזיק רכב פרטי (אני קיבוצניקית, יש לי תסביכים). הייתי יכולה לחיות עם הרבה פחות, אבל הייתי מפחדת.

 

אני קצת אמביוולנטית לגבי המחאה האחרונה. בעיקר מהמפלצת שנהיתה ממנה. נראה כאילו אף אחד כבר לא יודע על מה נלחמים ומה יוגדר כניצחון. בכלל היא התחילה רע עם השאלה הנצחית למה לעזאזל אנשים צעירים בלי עבודה אמיתית חייבים לגור דווקא בתל אביב ועוד בוכים על זה. תכלס זה נראה כאילו לכמה אנשים לא היה כסף לשלם על החשמל שצורך המזגן אז הם החליוו לצאת להתאוורר באוהל על הדשא. ומה הם רוצים? דיור זול בתל אביב. ואם יהיה דיור זול, הם חושבים שלכולם יהיה מקום? לא. אז לא יהיה סינון על סמך שכ"ד, אז המשכירים יסננו לפי פרמטרים של מי בא מהמוצא הנכון ולמי יש עבודה נכונה. אם רק זה לא היה מתחיל בתל אביב, אם רק לא כולם היו מתכנסים דווקא שם. הרי מחירי הדיור שערוריתיים בכל המדינה, אז למה להתמקד דווקא בתל אביב, עיר נהנתנית שלא אכפת לה מכלום חוץ מעצמה? הקריאה לא צריכה להיות דיור זול בתל אביב, הקריאה צריכה להיות פיתוח הפריפריה כדי שאנשים יוכלו לחיות גם מחוץ לתל אביב ועדיין להתפרנס יפה.

אז מדינת ישראל נמצאת במצב כלכלי מצויין בזמן שמדינות אחרות מסביבנו נכנסות למשברים (ארה"ב שכולם אוהבים להביא כדוגמה נמצאת במצב ביש בעניין החוב הלאומי). מצד אחד שמרגיש דפוק שבזמן שלמדינה נהיה יותר טוב לרוב האזרחים נהיה יותר רע. מצד שני, תסתכלו על מדינות שכן דאגו לאזרחים שלהן ותראו מה קרה להן (ספרד, אירלנד וכו). מצד שלישי, בספרד אנשים יוצאים להפסקה של שעתיים כל יום. בישראל אנשים עובדים יותר מברוב מדינות אירופה. למה שזה לא יקנה לאנשים את הרווחה הכלכלית שמגיעה להם. מצד רביעי, אף אחד לא באמת יודע מה צריך לעשות כדי להגיע לרווחה הזו, כולם יודעים רק שמישהו צריך לעשות משהו. אם עופר עייני, האדם שעומד בראש כל הוועדים שמהווים חלק מהרעה החולה של המדינה הזו מחובק בחום ע"י אנשי המחאה אז בחיי שאין להם מושג מהחיים שלהם. כל המוחים שמחים שהוא משבית את המשק לאות מחאה, הם רק שוכחים שהיחידים שנפגעים מהשביתה הזו זה הם ופעם קודצת שהוא השבית את המשק זה היה כדי לעשות עוד הון על הגב שלהם. מעניין אם מכל הבלאגן הזה אנשים יתעוררו בבחירות הבאות והאם סוף סוף השמאל החברתי (לא שמאל פוליטי, אין דבר כזה יותר) יצליח להתעורר בארץ הדפוקה הזו, שבה אנשים יודעים שביבי דופק אותם אבל מצביעים לו כי הוא ידפוק גם את הערבים.  

 

אגב פחדים, מסתבר שהחתולה שלי פוחדת מג'וקים יותר ממני. יותר טוב ככה, יותר גרוע מהג'וקים הענקיים האלו זה החצאי ג'וקים שחתולים אוהבים לפזר אחריהם.