ימים ארוכים אבל הזמן לא מספיק

השבוע רק מתחיל וכבר הוא נגמר. במקום לשמוח שסוף השבוע מגיע אני מתבאסת שלא הספקתי לעשות את מה שהייתי צריכה.

יום חמישי אני צריכה להציג מצגת מול קהל עויין. לא סתם, קהל מומחים עויין שיודע בדיוק על מה אני מדברת וכולם שם חושבים שהם היו יכולים יותר טוב למרות שכשבאתי אליהם להתיעצות כולם אמרו 'תאמת, אין לי מושג איך לפתור את הבעיה שאת צריכה לפתור' ועכשיו הם כולם רוצים לראות איך אני הולכת לפתור את הבעיה כדי שהם יוכלו לרמוז בעדינות של פיל שהם היו יכולים יותר טוב.

אז התחלתי לעבוד על המצגת ביום ראשון מתוך הנחה שיש לי 4 ימים לעבוד עליה. אבל אז בא מהנדס המערכת ואמר שהוא רוצה שאני אציג לו אותה כבר ביום שלישי כדי שיהיה זמן לתקן. וכדי לתמוך בדרישה מילא לי את שלישי ורביעי בישיבות כדי שחס וחלילה אני לא אתכנן לעבוד בימים האלה. מכיוון שאני לא מסוגלת שלא לעמוד בלוז (מין פאק גנטי) יצא שבראשון ושני עבדתי 12 וקצת שעות. אתמול הגעתי הביתה שפוכה מתוך כוונה ללכת לישון מוקדם כדי להתחיל היום מוקדם כדי להשלים יום עבודה ועדיין לצאת מוקדם לטכניון. הבעיה שהחתולה לא ממש הסכימה עם התוכנית הזו וכל הלילה טיילה עלי. אז היום התחלתי מוקדם ושפוכה ויצאתי מוקדם ושפוכה לטכניון וכל ההרצאה הייתי שפוכה ובאמצע היום גם הייתי שפוכה וגם הרגשתי חולשה. מזל שהקורס מעניין, אחרת הייתי נרדמת שם.

כתוצאה מהיום החלטתי שמחר אני לא נוהגת בבוקר שפוכה. אני מתלבטת בין 2 אופציות. אחת, אני קמה מוקדם כרגיל ונוסעת בהסעה במקום באוטו. ככה אני חוסמת מלמעלה את יום העבודה שלי שמסתיים כשההסעה חזרה יוצאת. במקרה הזה אני מגיעה ב8 לעבודה, עוברת על המיילים שנשלחו היום אחרי שיצאתי מוקדם, 8.15 ישיבת קפה במשרד שלי שנמשכת כחצי שעה. 8.45 נגמרת הישיבת קפה ואני מעבירה את הזמן עד 9. 9 עד אחרי א. צהריים שלא בטוח שאני אזכה להגיע אליה- ישיבות. שתיים, אני קמה ב8, אוכלת בבית קורנפקס עם יוגורט כי אין לי חלב בבית, מגיעה לעבודה ב9 וקצת ונכנסת ישר לישיבה באיחור אופנתי עם כוס קפה ביד, בדרך בדרך סופגת שלל שאלות איפה הייתי בבוקר, חלקן מלוות בתלונות על כך שהמשרד שלי היה נעול והיה צורך לקיים את ישיבת הקפה במשרד אחר. באופציה הזו יום העבודה יסתיים באיחור כדי לפצות על האיחור בבוקר. יוצאת מהעבודה באוטו, עוברת בדרך בסופר. מאז שיש לי מקרר חדש האוכל נגמר הרבה יותר מהר והקניות שלי בסופר נהיו יותר תכופות. חשוד מאד.

 

קורה לכם לפעמים שיש משהו שאתם יודעים שיהיה מטומטם מצידכם לעשות ובכל זאת אתם רוצים לעשות אותו? כמו למשל לפתוח לעצמכם את התפרים של הניתוח הסרת משהו מהעור רק כי הם מעצבנים אותכם ואין לכם כוח לחכות עד יום ראשון, שאז קיבלתם הוראה למרפאה להסיר אותם. אז זה היה די מטומטם מצידי אבל לא נראה לי שהנזק גדול. יש דימום אבל הוא מגיע לא מהחיתוך אלא מהפצע שהחוט ניילון הנוראי הזה עשה. חייבת להיות שיטה טובה יותר לעשות את זה.