אני שונאת סופי שנה

ימים חסרי משמעות שמישהו החליט שהם סוף של משהו והתחלה של משהו אחר. אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלומדים בסוף התואר הוא שאין יותר סוף והתחלה. מעכשיו זה רק רצף אחיד שלא ישתנה. או שאם כן ישתנה אנחנו לא נוכל לדעת את זה מראש. אין יותר תאריכים לצפות להם. אין יותר עוד 3 חודשים לשחרור, 5 חודשים לתחילת הסמסטר, חודשיים חופשת סמסטר. זהו. התאריכים היחידים שיש עכשיו זה מועדי המסירה ושלבי הבינייים של הפרוייקט ובינינו כולם יודעים שאין סיכוי שנעמוד בתאריכים האלה. וגם אם כן, אז מה, סיימנו משימה אחת, תבוא אחת אחרת. שום דבר לא מסתיים, שום דבר לא מתחיל. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.

 

שבוע שעבר היה שבוע קשה. הגעתי למצב של כמעט דיכאון. הייתי יושבת בעבודה וחושבת אני לא רוצה להיות פה. אבל לאן אני יכולה ללכת. כל מקום שאני אלך יהיה אותו דבר. אני עושה את הדבר היחיד שאני טובה בו ואני לא רוצהלעשות את זה יותר. סוף השבוע הייתי במצב רע. הדיכאון התרגם לצינון קשה שלא אפשר לי לנשום. התפוצצץ לי הראש מרוב הגודש הפנימי. החלטתי שאני חייבת לברוח וניסיתי לשכנע את אמא שלי לבוא איתי לסוף שבוע ברומא. או קפריסין. או משהו, העיקר לא פה. אבל לא הלך. כן שכנעתי אותה לקחת איתי יום חופש בתחילת השבוע.

אני עדיין לא מוותרת על הרעיון של לקפוץ לסופשבוע למקום אחר, אבל היום חופש הזה בהחלט עשה לי טוב. אח שלי קיבל חופש מהצבא ושלושתינו עשינו לנו יום כיף בזכרון יעקוב. ארוחת בוקר מפנקת בבית קפה, טיול במדרחוב, קניתי לי שמלה יפה. אני מאוד מקווה שאני אמצא הזדמנות ללבוש אותה מתישהו. סיור בגני הנדיב. אחר הצהריים סרט. סילבסטר בניויורק. סרט בנות. חמוד עד מתוק מדי. נתן לי קצת כוח להמשך השבוע. שאר השבוע לא ממש יצא לי לעבוד, רק ישיבות רוב הזמן. נקווה ששבוע הבא אני כן אצליח לעשות משהו.

 

סיכום שנה-

השנה סוף סוף נמאס לי מהעבודה. יש לי עוד שנה לסיים את מה שאני עושה עכשיו, תוך כדי אני אנסה לחשוב על פתרון. אולי מקום עבודה אחר. אולי הסבה מקצועית. אולי אני אחזור לקיבוץ ואעבוד במשהו חסר משמעות.

השנה נמאס לי גם מהתואר. עוד סמסטר וחצי אני מקווה שהוא יסתיים. די. מיציתי את הרעיון.

השנה נמאס לי מאנשים.

בקיצור נמאס לי מהכל.

אולי שנה הבאה אני אמצע לי איזה צוק מספיק גבוה.