ספרים

לאחרונה קראתי ואהבתי שני ספרים ישראלים, שניהם נכתבו ע"י חברי כנסת לשעבר ושניהם עוסקים בימיה הראשונים של מדינת ישראל.

 

הראשון, אין אהבה בעיר עוזי ברעם עוסק בתקופת ראשית המדינה מנקודת מבט של ילד ירושלמי שבא מבית מפא"יניקי ובונה לעצמו תפיסת עולם משלו, תוך עימות בין הדיעות והאמיתות שהוא מכיר מהבית עם הגישות השונות שהוא פוגש ונסיון למצוא את הדרך שלו בתוכן. החיים של הילדנער נעים בין הילדותיות, הסיפורים שילדים מספרים לעצמם והרצון להכיר את עולם המבוגרים לבין המצב, המצור על העיר, הויכוחים הפוליטיים, ההבדלים העדתיים והידיעה בזמן שירושלים היתה תחת מצור בתל אביב רקדו ברחובות וחגגו את המדינה החדשה. מוכר מאיפשהו? הסיפור הזה הוא לא על המדינה הצעירה, הוא על ירושלים. ודרך ירושלים, זה סיפור על הכל, על כל מה שלא השתנה מאז, על הוויכוחים והתרבות והאהבה. סיפור שמרגיש קרוב.

אהבתי בספר הזה את התמימות שלו. אין בספר נסיון להטיף לצד כזה או אחר, הסיפור מובא בצורה הפשוטה ביותר מנקודת מבט של ילד שהדעות והמחשבות שלו עדיין לא התקבעו, והוא בוחן את הכל מבלי לשפוט לטוב או לרע. הדמויות מעוררות הזדהות, אין דמויות רעות ואין דמויות לא נחמדות, יש רק אנשים שחושבים אחרת ומי יודע, אולי הם צודקים.

 

הספר השני, לפיכך התכנסנו יוסי שריד הוא אוסף מונולוגים בדויים, כל מונולוג מתאים לשנה אחרת החל בקום המדינה ועד השנה שלדעת הכותב היתה שנה מכריעה בעיצוב המדינה, וכל מונולוג מובא מפי דמות אחרת שנמצאת בקצה אחר של הצורה האמורפית ומרובת הקצוות שנקראת החברה הישראלית. חלק מהדמויות בדויות וחלק אמיתיות ורק המונולוג בפיהן בדוי. חלק מהארועים בהם עוסקים המונולוגים אמיתיים וחלקן בדויים. לא סתם כותרת המשנה של הספר היא "הסטוריה אלטרנטיבית". ההיסטוריה המתוארת בספר משיקה להיסטוריה הישראלית במספר נקודות ומתרחקת ממנה אחרות. מגוון הדעות המובא בספר הוא רב וגם אם ניתן לראות את הנסיון של המחבר לתת פה לכל הדעות, קל להבחין כי יש דמויות מסויימות שאותן הכותב אוהב וכאלה שלא. מצד שני, יש גם דמויות שלא אוהבות את הכותב, ביניהן המונולוג הפותח בו הדובר מתלונן על העוול ההיסטורי שנעשה בספר זה.

הספר הזה הוא נסיון מעניין להביא מגוון רב מאד של דעות והשקפות ולעמת אותן זו עם זו. הוא נסיון להציג את כל הצדדים של המדינה ושל ההיסטוריה. בניגוד לספר הקודם, הספר הזה הוא ספר חינוכי, הוא נועד לעורר דיון, לא הזדהות. הדמויות הפועלות בספר, למרות שמוכרות לנו, מוצגות בריחוק. רובן עומדות למשפט יותר מפעם אחת. אומרים שההיסטוריה תשפוט. בספר הזה היא אכן מנסה לשפוט ולא לחסד, את כולם. הבעיה בנסיון הזה הוא שהוא לא אובייקטיבי. הכותב הוא איש פוליטי בעל הטיה ברורה והטיה זו מורגשת בספר. ישנם קולות מסויימים שחסרים בספר הזה, הקולות שלא באו מהקצוות, הקולות של אלו שמתלבטים, למשל אלו שבספר הראשון. וגם הקולות של אלו שלא היו בשלטון באותה תקופה. לא רק של הפנאטים מביניהם, גם אלה שלא שנאו את בן גוריון ומפא"י אלא פשוט חשבו שאפשר אחרת. קולות שאכן לרוב הושתקו באותן שנים בהן עוסק הספר.

נהניתי מהספר כי הוא מביא נקודות מבט חדשות על אירועים שקרו ולא קרו בהיסטוריה הישראלית. נהניתי גם מהכתיבה. יש לכותב יכולת לשנות את סגנון הכתיבה בהתאם לדמות הדובר באופן כמעט לא מורגש, מה שמצד אחד נותן אמינות למונולוגים ומצד שני לא מרגיש מאולץ (כמו למשל בספרים אחרים כשהדמויות עילגות בכוונה על מנת להדגיש את הרקע שלהם).

 

המלצה: מי שאוהב סיפורים פשוטים על אנשים ומקומות יאהב את הספר הראשון. מי שאוהב דיונים וספקולציות ולא מתעצבן משמאלנים יכול להנות מהשני.