אני, משאב

באסה לי בעבודה, כבר אמרתי? במקום לנסות להבין איך לעזאזל אני פותרת את הבעיה שאיתה אני אצטרך להתמודד בשנה הקרובה אני כבר שבוע מתעסקת בתוכניות עבודה שבכלל לא תצא לפועל אם אני לא אפתור את הבעיה.

אז היום הגשתי תכנית עבודה לסת"ב (משהו עם תקצוב ובקרה). דבר ראשון האחרי שהיא פותחת את תוכנת הניהול (שכמו כל דבר אחר אצלנו שרץ על מחשבי הרשת לקח לה שעה לעלות) היא מגדירה את המשאב העיקרי שאותו היא הולכת לנהל ולתקצב- אני. ומשאב נוסף- אקדמאי ששמו עדין לא ידוע. כן כן, אני הולכת לנהל לא רק את עצמי אלא עוד מישהו. ג'אסט, לא מהנדסת, מובילה! הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני כנראה הולכת לנהל הוא חבר טוב בעבודה. למה זה בעיה? כי אני מפחדת שהמצב הזה של מנהל-מנוהל הוא פתח לחיכוכים. עובדה, המוביל פרוייקט בפרוייקט הקודם שעבדתי בו לא מדבר איתי כרגע. אני לא בטוחה אם זה כי הוא עדין כועס עלי או סתם מאינרציה. אולי אני אשאל אותו מחר.

אז זהו, אני הולכת להוביל פרוייקט ולמסור אותו עוד שנה. או להכשל בגדול. איזה כיף.

 

אז מרוב שאני מתעסקת עם שטויות בעבודה לא הספקתי לסכם את הצליחה.

יום שבת, 6.30 בבוקר, בחוץ גשם. מי המשוגע שהולך לשחות ביום כזה. 

באמצע השבוע עוד היו לי כאבים ברגלים. הלכתי לשחות כי נראה לי לא חכם לשחות 3.5 קילומטרים (אולי) אחרי 3 שבועות של הפסקה בגלל המחלה. בזמן השחיה ואחריה מאד כאבו הרגליים אז החלטתי שלקראת הסופ"ש אני אקח את הכדורים שנשארו לי ואני אקבע תור לרופא למיד אחרי.הכאבים אכן נעלמו ובינתיים טפו טפו לא חזרו. מחר אני אלך שוב לבריכה לראות אם זה בסדר, אם לא הידה לרופא.

יום לפני השתדלתי לא ללכת לישון מאוחר ודי הכרחתי את עצמי לישון טוב. לא נתתי אפילו לחתולה להפריע. זה די עבד. למרות שלא עשיתי כלום ביום שישי ולכן לא היתה לי שום סיבה להיות עיפה, ישנתי טוב.

7 בבוקר אספו אותי השותף לשחיה ואשתו. כל הדרך גשם. ההתלבטות בקשר למסלול נמשכה לאורך רוב הדרך ובסוף הוחלט סופית על המסלול הארוך. כשהגענו כמובן החניה היתה עמוסה ואנשי ביטחון הפנו אותנו לחנייה מרוחקת וכל הדרך ראינו אנשים בבגדי ים הולכים מולנו בגשם. הגיוני עקב העובדה שאין טעם ללכת בבגדים שגם ככה עד שנגיע יהיו ספוגים. אז גם אנחנו השארנו הכל באוטו ונדדנו לעבר נקודת המוצא אליה הגענו כשאנחנו נראים כאילו כבר סיימנו את ההצליחה. 

מה רבה היתה אכזבתינו כשאחרי כל השיכנועים העצמיים גילינו שהמסלול הארוך נסגר. מסלול קצר איט איז. עולים לאוטובוס שתוך דקה הגיע ליעד. זה הכל? פתאום המסלול הקצר נראה מאד קצר. בנקודת האיסוף פגשנו חבר נוסף שידוע כשחיין בריכה די עלוב אבל עם נסיון בצליחת הכינרת הנחנו ששם הוא יודע מה הוא עושה.

איך שנכנסנו למים נפסק הגשם. נאחס. אם כבר גשם, שלפחות נהנה ממנו במים החמים (אשתו של החבר לא ממש שמחה כשהסברתי לה למה המים חמים(תחשבו, הרבה אנשים שוחים באותו מקום...)). אבל לא. במשך כל זמן השחיה היתה שמש נאה ורק כשנחה כף רגלינו על החוף שוב הגשם חזר.

ככה שחינו לנו בשלישיה, את החבר הנוסף נטשנו מאחור אחרי שהוא נתקע על הרפסודה הראשונה שעברנו. אז מסתבר שלשחות בכינרת זה מאד שונה מלשחות בבריכה. אי אפשר לראות בתוך המים, מה שאומר שאי אפשר לשחות חתירה בצורה טובה ולשחות חתירה בצורה לא טובה (להסתכל קדימה כשמוציאים את הראש מהמים) זה מאד מעייף. לנווט בין אנשים דווקא יותר קל כי יש הרבה מרחב. והסתבר שהיה רעיון ממש טוב לשחות עם עדשות. אני ממש לא יודעת איך הייתי מסתדרת, אם בכלל, בלי לראות כלום. אני מתלבטת אם כדאי לי להשקיע במשקפי שחיה אופטיים.

אז זהו. המסלול הקצר אכן היה קצר ומאחר שלקחנו את הזמן הוא גם לא היה מעייף. שנה הבאה בטוח מסלול ארוך.

 

היום בלילה היה לי חלום מציאותי. רקע - הפגישה שלי היום עם הסתבית (שמאד הלחיצה אותי) היתה ב2 בצהרים ובבוקר היתה פגישה אחרת (פחות מלחיצה) עם ראש הפרוייקט. באיזה שלב בחלום הגעתי לבריכה בטכניון שלא ברור בדיוק איך יכלתי להכנס אליה (בריכה ממש שווה אבל גם ממש יקרה). הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 ורבע. נזכרתי שבעצם אני אמורה להיות כרגע בפגישה והתחלתי להתלבט מה לעשות, אם אני אחזור עכשיו אני אאחר אליה רק בחצי שעה. מצד שני אני כבר פה והבריכה הממש שווה גם די ריקה ונראה כל כך כיף לשחות עכשיו. אז אני יכולה לבוא אליה אח"כ ולהגיד שהיה לי בלת"ם אבל אם אני אבוא עם שיער רטוב זה יראה קצת חשוד. נזכרתי גם שהיתה אמורה להיות לי ישיבה בבוקר וניסיתי להזכר למה לא הייתי בישיבה הזו. בשלב הזה השעון צלצל ואני חשבתי- נו ברור, עכשיו זה הגיוני.

 

שתהיה שנה טובה ומוצלחת לכולם, שלא נכשל במה שאנחנו עושים ושאמן השנה אני אסיים סופסוף את התואר השני.