בדרך ל(דור קאונטי עצרנו ב)מילווקי

תאמת, אין לי מושג מה היה לאיגי וקסמן לחפש במילווקי, לדעתי היא סתם החליטה שמילווקי זה שם מגניב שמשתלב יפה עם יההה. רק בגלל שעברנו שם והאחד לא הפסיק לזמזם את השיר הזה שהוא מכיר רק 2 מילים מתוכו, הסכמנו לעצור שם ובסוף כולנו סיכמנו שזה היה בזבוז זמן. 

 

אבל נתחיל מהתחלה, או משישי בלילה, כשהאח של האחד, נקרא לו 2, ואשתו ההרה הגיעו לבקר. אחרי הביקור הקודם של ההורים של #1 כנראה סיפרו לכולם שאין מה לעשות בשיקגו, ולכן בכל השיחות עם מר וגברת #2 היה די ברור שלדעתם שיקגו זה בזבוז זמן ורק בגלל שהודעתי שאני לא מוכנה לטוס עם מזרקים הם הסכימו לבוא אלינו וביחד לשכור רכב ולנסוע מפה. אבל כמה ימים לפני הביקור חברים שלהם שיכנעו אותם ששיקגו דווקא ממש מגניבה ואולי כדאי להם לבקר פה כמה ימים. בסופו של דבר הם היו איתנו 4 ימים, 2 מתוכם בשיקגו ו2 בוויסקונסין, כי מה לעשות, אם רוצים לנסוע החוצה משיקגו זה גם החוצה מאילינוי. 

בניגוד לציפיות הלא מאוד גבוהות שלי, היה ממש סבבה. ההרה מאוד השתדלה לא להזכיר את ההריון ("בחודשים האחרונים" הפסקתי לאכול חריף ולשתות קפה ולעשות טיאראיקס, בלי סיבה מיוחדת) ואני הבנתי כמה אני מתגעגעת אליהם, למשפחה, לטיולים המשותפים, להכין ארוחות יחד, להתקשר ולהזמין אותם לארוחת בוקר בנדב קינוחים, ובעיקר לאופציה לשתות קפה בבית קפה בלי שהאחד יקטר על כמה שהקפה פה גרוע (באמת שהוא נהיה ממש מעיק בקטע הזה). וגם נזכרתי כמה שני האחים דומים אחד לשני ובעיקר ששניהם מעצבנים בדיוק באותה צורה, מה שגרם לי להגיד כמה פעמים שאני לא מאמינה שיש שניים מהדבר הזה. 

 

היומיים הראשונים היו קצת בעייתיים כי המזוודות של הזוג סירבו להגיע והאישה העבירה שעות ארוכות בשיחות טלפון עם נציגי חברת התעופה בהם היא פגשה את האדיבות האמריקאית המפורסמת והבינה, כמו כל מי שחי פה מספיק זמן, למה אמריקאים מסויימים בוחרים לקחת נשק ולירות בכל מי שסביבם. לכן את היום הראשון העברנו בהשלמת ציוד שיספיק לזוג עד שיגיעו המזוודות שלהם. יספיק גם עם המזוודות יגיעו רק עוד חודש. אבל הצלחנו להגיע לאתרי החובה וגם בפעם השניה מאז שהגענו לפה אכלנו את המנה המפורסמת של שיקגו, שיקגו סטייל דיפ דיש פיצה. אולי בעוד שנה ננסה שוב. 

בסוף, בלי קשר לשיחות הארוכות, המזוודות מצאו את דרכן אלינו ביום ראשון ב12 בלילה, בדיוק בזמן לכביסה ולצאת לוויסקונסין. 

בנסיעה לוויסקונסין כבר הכל היה רגוע, מזג האויר התבהר ואיפשר כמה תמונות מהממות של שלכת והמזוודות שהגיעו איפשרו לנו לדלג על כל האאוטלטים שיש בדרך. 

 

את ההזמנה של המלון בדור קאונטי אני עשיתי ורשמתי את השם של 2 כאורח עיקרי. לו יש שם אמריקאי ולי יש שם שהאמריקאים פשוט לא מצליחים להגיד כמו שצריך. מכיוון שקצת התעכבנו בדרך התקשרו אלי מהמלון והפקיד, שהתקשר לטלפון שלי, שרשמתי במפורש כמספר שלי, בלי בושה שאל "האם אני מדבר עם 2?". מכיוון שהטלפון היה מחובר לדיבורית של האוטו יצא שבאמת 2 ענה לו ולכן אישר שזה אכן הוא. כשהגענו למלון היה רשום לפקיד השם שלי והשם של 2 ולכן כשהוא קידם את פנינו הוא מייד הכריז "נתחיל עם 2". אחרי שהוא סיים אם 2 הוא פנה אלי ואמר "עכשיו אתם". הבחור פשוט נמנע מלנסות ולהגיד את השם שלי. כמעט וצעקתי עליו say my name bitch! אבל חוץ מזה המלון היה מקסים. הגענו אליו בחושך ולא ראינו את האזור ולכן בבוקר כל היופי הזה חיכה לנו בהפתעה. 

 

עכשיו הם עזבו והאחד חזר לעבוד עד 8 בערב והבית נראה עוד יותר ריק ממה שהיה קודם. אמא שלי הבטיחה שאם אנחנו לא נבוא בדצמבר היא תבוא לכאן. אני מחכה.