לפני שבועיים הגעתי למרפאה לבדיקות מכינות לקראת החזרה של העובר הקפוא היחיד שהיה לנו. יום לפני הקשבתי למדיטצית הרפיה שאמרה להקשיב לרחם ולשאול אותה מה היא רוצה. אז שאלתי ולא קיבלתי תשובה. יום למחרת בבדיקות הרחם ענה לי. הבדיקות הראו שהרירית לא מתעבה בקצב מספיק ולא מומלץ להחזיר בתנאים כאלה. בקיצור הרחם הודיע לי שהוא לא מעוניין בעובר הזה.
אחרי יום שלם של בכי החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לריב עם הגוף שלי. אם הוא לא רוצה אז אין לי סיכוי נגדו. הודעתי לאחד שאני מוכנה לעשות מה שצריך כדי להחזיר את העובר הקפוא אבל אחר כך מפסיקים. דיברתי גם עם אמא שלי ובלי שאמרתי לה מה החלטתי, מיד אחרי שאמרתי שדוחים את התהליך היא אמרה שאולי המסקנה היא שזה לא נכון לעשות את כל התהליך הזה פה ועדיף שנחכה עד שנחזור לארץ. מדהים איך שאנחנו חושבות אותו הדבר. מה שהיא לא מבינה זה שיש סיכוי שנישאר פה יותר משנתיים (למרות שגובה הסיכוי משתנה כמו מזג האוויר פה (התחזית טוענת שבאמצע השבוע יתחמם ויהיה שוב נעים)) ומה שהאחד לא מבין זה שאני באמת לא מסוגלת להמשיך עם הטיפולים, לא כשאני לא מאמינה שזה יקרה ולא כשאני לבד פה בלימבו הזה.
הפסיכולוגית אומרת שכנראה שהגוף שלי יודע שאני לא מוכנה להריון הזה, כי בעצם כמה שאני רוצה אותו אני גם מפחדת ממנו. אני מפחדת לעבור את זה לבד במקום שאני לא מכירה ולא יודעת מה לעשות. אני קוראת יותר מדי בפייסבוק בקבוצה של רפואת נשים על נשים בהריון שמתיעצות (אני חייבת להפסיק לקרוא את הפוסטים האלה) ושואלת את עצמי מה אני אעשה אם אני אפילו לא יודעת איך מתקשרים פה למוקד, והאם אני יכולה לסמוך על האחד שאפילו תוכנית סלולרית לא תמיד יש לו וגם אם יש אז אין קליטה. ויש גם את השכנים שלנו שהגיעו לפה כשהאישה בהריון עם תאומים ועכשיו היא לא... וזה מפחיד אותי מה אם זה הייתי אני? הייתי בכלל מסוגלת להתמודד?
אז זהו. נסיון אחרון עם העובר הקפוא ואז מפסיקים. הבעיה היא שכל סבב פה לוקח כמה חודשים, אז עכשיו התחלתי עם הגלולות וההחזרה עצמה תהיה בינואר או פברואר אבל כבר הבטחתי לגוף שלי שרק נעבור את זה ואחר כך אני אעזוב אותו בשקט.
עכשיו נשאר רק להבין איך אני מתמודדת עם כל שאר הקשיים פה. ומה יקרה אם בסוף השנה הזו האחד יגיד שהוא רוצה להשאר.
רק בקשה אחת למי שבוחר להגיב, אל תכתבו לי להאמין שההחזרה הזו תצליח. אני רצינית. אני אמחק תגובות כאלה.
רק חיבוק וזהו
השבמחקוגם : מאד שמחה שאת מתמידה עם הפסיכולוגית. רק מהחווייה הזאת של מישהו שמקשיב רק לך ומרוכז רק בך פעם בשבוע במשך (כמעט) שעה....דברים טובים קורים בנפש ובגוף.
ועוד חיבוק
את נשמעת עצובה ומיואשת.
השבמחקשולחת לך חיבוק , עד כמה שזה עוזר...
הי מותק! אם היה לי מייל שלך הייתי כותבת לך בפרטי. אני לא רוצה לכתוב שאני מבינה מה שעובר עלייך כי זה תמיד שונה אבל אני מאוד מזדהה אתך. כפי שאת כבר יודעת עברנו חוויה קצת דומה מינוס הטיפולים פלוס הבלאגן ובמקום זר. אני הגעתי לאותן מסקנות בדיוק רק שלקח לי המון זמן לאגור מספיק אומץ ולהחליט שאני לא נלחמת בגוף שלי יותר ואני מצדיעה לך על ההחלטה האמיצה ומחזקת אותך ואומרת לך חד משמעית שרק את יודעת מה טוב לך. אנחנו גם החלטנו שיוצאים לחופשה לרגל שיפוצים והתחזקות נפשית ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני שולחת לך חיבוק חזק חזק ומאחלת לך הרמוניה עם הגוף והנפש וכוחות להתמודד עם הכל ותקווה שהכל יסתדר <3
השבמחקועוד משהו פצפון, בהתחלה הרגשתי וראיתי את זה גם כויתור אבל זה בדיוק ההיפך (לדעתי) זאת החלטה להמשיך רק בכיוון טיפה שונה שלא מוחק את האפשרות הזאת גם, בבוא הזמן וכשתרגישי מוכנה
השבמחקלדבר עם הפסיכולוגית באמת עוזר, זה כאילו מרכז לי את כל התסכולים לשעה אחת בשבוע ומשאיר את שאר השבוע נקי.
השבמחקמצד אחד מיואשת, מצד שני יש בזה סוג של הקלה, לוותר על המאבק ולקבל את המציאות כמו שהיא.
השבמחקכשאני מנסה אומרים לי שאני אמיצה וכשאני מוותרת אומרים לי שאני אמיצה, אני כבר לא יודעת מה זה אומר, אני רק רוצה שקט עכשיו. וחופשה במקום חם עוד חודשיים שלושה ככה כשהחורף יהיה יותר מדי מדכא
השבמחקוועוד פיסת מידע קטנה, כשלוחצים של שם הבלוגר בצד הבלוג ניתן לראות את הכתובת שלו במידה והוא בחר לפרסם אותה.
השבמחקבשבילי להיות אמיצה זה לעשות לא מה שמצופה ממני אלא מה שבא לי באמת וחבל שזה בכלל אמור לדרוש אומץ :(
השבמחקזורמת אתך לחלוטין לגבי החופשה, אם אני אצטרך להעביר עוד ינואר פברואר במקום הזה....
מה שהפסיכולוגית שלך אומרת זה קשקוש. לפעמים דברים גרועים קורים לאנשים טובים ואין לזה שום סיבה קארמית או נסתרת. זה פשוט גרוע וזהו.
השבמחקחיבוק גדול.
אז מה? פשוט לשנוא את העולם? ברוגז ומלחמות עם הגוף?
השבמחקהיי, את צריכה לעשות מה שטוב לך. הגוף שלך ואת מחוברים ביחד. אולי עכשיו זו לא התקופה שמתאימה. אולי יש קשר בין הפחד, אולי אין. מה שבטוח זה שיש עליך הרבה לחץ, לחיות במדינה רחוקה, בלי תמיכה משפחתית, עם בן זוג שאולי לא תמיד פנוי בשבילך, לפתוח חיים חדשים מבלי שאת רצית את זה, זה לוקח הרבה הרבה כוחות. לעשות במקביל את הבדיקות האלו וכל ההמתנה זה גובה מחיר. את אמיצה, את מתמודדת עם הכול ביחד. אז זה בסדר מה שתחליטי. בעלך צריך לכבד את זה, כמו שאת כיבדת את הבחירה שלו ונסעת איתו. אני חושבת שכדאי שתמצאי דרכים למצוא שלווה בתוך עצמך ובחוץ. יש משהו ברוגע שיכול לאפשר דברים.
השבמחקעד כאן רק התעדכנתי...באמת נשמע שיש לך עבודה מגניבה וחושב שבגדול לפחות לגבי העבודה והמעבר אפשר לראות בזה חוויה.
השבמחקבנושא הפוסט...זה אישיו גם בארץ, גם עבור אנשים שיש להם "הכל" מסביב. זה בעיקר מתסכל, מעביר שיעור את הזוגיות ושואב תמיד אנרגיות.
אלו שצלחו הפכו להורים וכל השאר כבר לא משנה...צבט אותי כזר מאחורי המסך, בטוח שלך זה עושה הרבה יותר.
מאחל לך דברים חיובים, במובן הכללי של החיים. אם הריון שם/פה/מתישהו יהיה חלק מזה, אז שיהיה.