בואו נדבר על זה

אני רוצה להגיד את זה לפסיכו שהתחלתי לדבר איתה אבל בשבוע הבא לא נדבר כי האח של האחד ואשתו יהיו פה (או שאנחנו נהיה איתם במקום אחר) ואני רוצה לפרוק את זה בינתיים. 

בסוף השיחה שלנו עלה נושא הלינה המשותפת בקיבוץ וכמובן שהפסיכו קפצה על המציאה הנפלאה, שהרי ידוע שהלינה המשותפת פצעה את נפשם הרכה של אינספור בוגרי החינוך הקיבוצי. זה די עצבן אותי כי עם כל הכבוד לכל פצועי הנפש, הקשיים שלי הם לא עם אותה ילדה שלא רצתה לישון בבית ילדים, הם עם המציאות הנוכחית, עם האכזבות והכשלונות, המרחק והבדידות ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לטעון שהקשיים האלה נגרמים בגלל אותה לינה משותפת. הפסיכו כמובן דיברה על אותה ילדה פצועת נפש שהתקשרה להורים שלה לבוא לקחת אותה כי היא לא יכולה לישון, אבל הילדות שלי לא היתה ילדות פצועה, אני התקשרתי להורים כי ידעתי שהם יבואו לקחת אותי.

וזה מה שלא הספקתי להגיד לה כי נגמר הזמן וגם קצת כי עצבן אותי הקלישאתיות בדימוי שלה. אני תמיד ידעתי שההורים שלי יבואו לקחת אותי. ידעתי שאמא שלי תעשה הכל בשבילי, תלך עד קצה העולם. כשהייתי חולה היא היתה שולחת את אחד האחים לקחת אותי מחיפה והייתי צוחקת שהיא כולאת אותי אצלה בלי האוטו כדי שאני לא אוכל לברוח. כשהיה לי רע גם לה היה רע, כשכאב לי היא רצתה לקחת את הכאב אליה ובחתונה שלי היא היתה מאושרת כמוני. כשהתחלנו להתארגן על המעבר אמא שלי הודיעה שנמצא דירה עם חדר אורחים כי כשאני אלד (איזה אופטימיות) היא תבוא לפה להיות איתי. וגם לפני. כששבוע אחרי שהגענו לפה האחד נסע לפילדלפיה לשבוע והשאיר אותי לבד היא הודיעה לי שבפעם הבאה שהוא עושה את זה היא תבוא לפה להיות איתי. כשחברה שלה תכננה להיות פה בינואר אמא שלי כבר התחילה לתכנן להצטרף אליה ואני הייתי בטוחה שמכל המשפחה היא תהיה הראשונה שתבוא לפה.

אבל אז גילו לה סרטן. וכשהאחד נסע לכנס היא היתה בכימותרפיה ואני הייתי לבד שוב. ובחודש שבו אם ההריון היה מגיע למקום הנכון הייתי אמורה ללדת במקום שהיא תבוא להיות איתי אני באתי להיות איתה בניתוח. בינתיים ההורים שלו היו פה פעמיים, אח אחד היה פה בדרך לכנס בבוסטון והאח השני יהיה מחר בדרך מקנדה לניו יורק. ומהמשפחה שלי אף אחד. אבא שלי אמר מהתחלה שהוא לא במצב בריאותי לטיסות טרנס אטלנטיות. האחים כל הזמן אומרים שהם יבואו לבקר אבל במקום זה כשיש להם רגע פנאי הם נוסעים לטרקים בגיאוגיה. הדוד היה באמריקה בסיור רפתות (אל תשאלו) אבל שיקגו לא היתה בדרך שלו. ואמא, שהייתי בטוחה שהיא הראשונה שתחצה את האוקיינוס כדי להיות איתי, היא לא באה. ואני לא יכולה לכעוס עליה שיש לה סרטן. אני יכולה לכעוס על העולם שוב אבל מה זה יעזור לי, אני והעולם כבר ממזמן בברוגז. חוץ מזה שזה קצת ילדותי, במקום לכעוס שרע לה, שקשה לה, אני כועסת שהיא לא באה אלי. 

אז אולי זה מה שחסר לי, זה הנעליים שהשארתי מאחור, הדבר הבסיסי הזה שהיה ברור מאליו, וחשבתי שאני יכולה להסתדר בלי או שאני יכולה לגרום להם להגיע לפה אבל אי אפשר. כל החיים שלי היה דבר אחד שידעתי בוודאות, שאמא שלי תלך עד קצה העולם בשבילי אבל מסתבר ששום דבר לא וודאי.