יש לי וידוי. שמי ג'אסט ואני לא יודעת לרכב על אופניים. כשהייתי קטנה פשוט לא בא לי. וזה לא שלא ניסו. ההורים שלי דחפו אותי הרבה פעמים ללמוד אבל פשוט לא בא לי. בבגרותי היו לי הרבה פעמים שממש התבאסתי מזה אבל אף פעם לא מספיק כדי לעשות מעשה ולתפוס את עצמי ביידים. עד עכשיו. בעוד שבוע אני נוסעת עם חברה לאירלנד והיא הודיעה לי שאני צריכה ללמוד לנסוע על אופניים לפני הנסיעה כי אנחנו הולכות לשכור אופניים ולעשות טיולים. אז אתמול בבוקר הלכתי וקניתי לעצמי אופניים ואת כל אחה"צ ביליתי בחצר של החברה בנסיון להשאר עליהם. לא הלך. אבל עכשיו כואב לי הגב וכואב לי התחת וכואבות לי כפות הידיים ויש לי שפשופים באגודלים במקום שבו הם תופסים את הכידון ושפשופים בכריות כף היד ושפשוף באצבע במקום שהיא לא אמורה לגעת בבורר ההילוכים. אני מרגישה כשלון. אני מקווה שהכאבים יעברו עד מחר ואני אוכל לנסות שוב, עכשיו כשיש לי אופניים והן יושבות במרפסת ומסתכלות עלי במבט מאשים. יש למישהו עצות?
אם לא מספיק הכאבים היום בבוקר נתקפתי דחף עז לשטוף את הבית. נכון שהבית היה במצב קשה ואני החלטתי שאני חייבת לשטוף אותו היום אבל תכננתי על מתישהו אחה"צ כשאני לא אוכל לדחות את זה יותר. ומכיוון שאני גרה בקומה 5 לשטוף את הבית אומר בעצם לעבור עם סמרטוט רטוב, לסחוט אותו, לעבור עוד פעם, לסחוט עוד פעם וחוזר חלילה. זה די נוגד את מה שלימדו אותי כשהיתי קטנה שזה לשפוך הרבה מים, לשפשף טוב עם סמרטוט ולהוציא את המים עם הלכלוך החוצה. בשיטה הנוכחית אין שום דרך להוציא את המים החוצה מה שמחייב טאטוא יסודי. מה שמחייב הרבה עבודה עם מטאטא ומגב שצריך להחזיק אותם בדיוק איפה שהאגודל פצוע מאתמול והרבה סחיטה של הסמרטוט שמחייבת כיפוף של הגב שכואב מאתמול. בקיצור אני מרגישה עכשיו כמו סמרטוט.
אני לא יודעת למה לא כתבתי פה הרבה זמן. דווקא היה לי מה לכתוב, פשוט כל פעם שהתישבתי פתאום לא בא לי. היה לי גם קטע כזה עם חדר כושר. פשוט לא בא לי. ובכלל לא בא לי לעשות כלום. אולי זה דכאון של חגים. אני שונאת את תקופת החגים. כל שנה מחדש אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אהיה בחול במשך כל התקופה. והשנה אני בחול דווקא אחרי החגים. זה כי החברה שקבעתי איתה לאירלנד דתיה ואין לה כל כך מה לעשות בחול כשכל יום שני הוא חג או שבת ואי אפשר לעשות כלום. אולי הטיול הזה יעשה לי טוב. אני מקווה. לפחות יש לי סיבה ללמוד לנסוע על אופניים.
על מה רציתי לכתוב ולא כתבתי: המשך לבלוג הקודם שעסק בספר של דן אריאלי "לא רציונאלי ולא במקרה". שני הפרקים הראשונים ממש הרשימו אותי וגם כתבתי על זה. אבל בפרקים הבאים לא מצאתי את אותו העניין. פרק אחד דן בהתנהגות אנשים כשאומרים להם את המילה חינם. המסקנה שלו- אנשים לא מתנהגים בהגיון כשהם רואים משהו חינם. דיייי. פרק אחר עסק בקבלת החלטות של אנשים במצבי רוח קיצוניים כמו כעס, כאב או התעוררות מינית. בניגוד לפרקים קודמים בהם הסופר הביא מגוון דוגמאות שונות, בפרק הזה הוא בחר להתעסק במצב אחד בלבד- עוררות מינית ובדק אותו בניסוי אחד בלבד- שאל אנשים שאלות על נסיונות מיניים שהם מעונינים או לא מעונינים לנסות בזמן שהם לא עשו כלום או בזמן שהם אוננו. ואת הניסוי הזה הוא בחר לתאר בפרטי פרטים. כל הפרק הזה הרגיש כמו נסיון עלוב למשוך ריטינג בשיטה הזולה ביותר. וכמובן שאת המסקנות מהניסוי הבודד הוא השליך על מגוון מצבים והסיק מסקנות לא מבוססות בעליל. אחרי הפרק הזה כבר לא הערכתי את הסופר יותר ולכן המשכתי לקרוא אותו בעודף ביקורתיות שמצאה הצדקה. הפרקים הבאים הביאו שלל מסכנות לא מבוססות מניסויים שאת תוצאותיהם היה אפשר לצפות מראש ולהסביר ביותר מדרך אחת. בקיצור, הספר מעורר ציפיות ולא עונה עליה וחבל.
עוד אירוע חשוב: ערב מחלקה בעבודה. המבנה ההירככי של המחלקה שלי בעבודה עבר מספר תהפוכות מאז שהגעתי לעבודה, האחרון שבהם הוא פיצול המחלקה לשתי תתי מחלקות, לכל אחת מנהל אחר שכפוף למנהל המחלקה. ישבו המנהל הראשי ושני המנהלי המשניים - להלן תתי מנהלים- והחליטו שכדאי לעשות ערב גיבוש על מנת להזכיר לעובדי שתי תתי המחלקות שאנחנו בעצם מחלקה אחת גדולה. טוב שעשו כן כי אחרת באמת שאי אפשר היה לנחש את זה לבד. בכל מקרה, הוחלט שכל תת מנהל ממנה נציג מתת החלקה שלו להיות אחראי על הערב שיתקיים בחצר ביתו של המנהל הראשי. מהתת מחלקה השניה מונתה חברה שלי שבאופן טבעי הניחה שאני אהיה הנציגה מהתת מחלקה שלי מכיוון שאירגנתי בעבר מספר אירועי על האש מחלקתיים ולכן היא פנתה אלי ושתינו התחלנו לחשוב על תאריכים ואפשרויות. למרבה הפדיחה התברר שתת המנהל שלי בכלל לא התכוון שאני אהיה הנציגה ומינה מישהו אחר. לדבריו- אני האחרונה שהוא חשב לפנות אליה לקחת חלק בארגון הערב. והוא ממש לא חשד שיש משהו מעליב בניסוח הזה. פשוט הוא לא רצה לזרוק את זה עלי. אבל אם כבר התנדנבתי אז בסדר, אני גם חלק מהצוות שעכשיו הוא שלישיה.
אז ישבנו שלושתנו והכנו ערב גיבוש מחלקתי שלשמחתי נראה שיצא די מוצלח. האנשים התבקשו להביא אוכל מעשה ידיהם ומי שלא יודע לבשל או שלאשתו אין זמן נודב לעשות קניות. בסופו של דבר היתה יותר מדי שתיה ושני בקבוקי יין לא נפתחו אבל האוכל היה טעים ומספק. אני הכנתי לזניה פטריות. וכשאני אומרת הכנתי אני מתכוונת שהודעתי לאבא שלי שאני באה אליו להכין כי לי אין תנור. אז כשהגעתי אליו כל הרכיבים היו מוכנים חתוכים במטבח עם סיר על האש ולי נשאר לשפוך את הרכיבים לסיר ומדי פעם לערבב. לפחות הוא השאיר לי לחתוך את הגבינה. הערב כלל משחקי של מי השורה הזו בכלל. כמובן שמעט מאד אנשים התנדבו לשחק ולכן אני היתי צריכה לנדב אותם אבל ברגע שנודבו, אנשים שיתפו פעולה והיה משעשע למדי.
גם יום כיפור היה, אבל אין לי מה לכתוב על זה. אני צמה כל שנה, לא זוכרת ממתי, נדמה לי שמאז המסע לפולין בכיתה יב'. מאז המסע אני מתסובבת עם שרשרת עם מגן דויד אז יכול להיות שבאותה שנה גם החלטתי לצום. אמא שלי לא היתה ואף אחד אחר במשפחה שלי לא צם אבל לפחות שכנעתי את אבא ואח שלי לבוא איתי לארוחה מפסקת בקיבוץ (כן, יש דבר כזה, שעתיים לפני ארוחת הערב הרגילה מוציאים חלק מהאוכל לטובת המוזרים האלה שצמים). את היום ביליתי במרתון תיאורית המפץ הגדול.
זהו. סוכות. בעיקרון יש עוד חופשה מרוכזת בעבודה אבל הצוות שאני עובדת איתו קיבל אישור עבודה והבוס שלי רוצה לנצל כל רגע שאני בעבודה לפני שאני אסע לחופש של שבועיים שלמים (10 ימים אבל מי סופר). אז אני עובדת בחול המועד ומקווה שבערבים יהיה לי כוח להמשיך ולנסות להשאר על האופניים מספיק זמן בלי להתרסק. אם יש מישהו שנותן שיעורים על אופניים אני אשמח לשמוע.
מועדים לשמחה ושיעברו כבר החגים האלו.
גם אני לא יודעת לרכב וזאת אכן בעיה אם את טסה לאירלנד לטיולי אופניים. אולי תשאלי את אירלנד אם יש לה אופניים עם גלגלי עזר.
השבמחקהתיאוריות שלו באמת לא הכי מבוססות והחל מפרק מסויים נטשתי את הספר למספר חודשים כי הוא פשוט הפסיק לעניין והאמת שאת רוב החלק השני אני כבר לא זוכרת. אבל אני שמחה שקראתי, בחלקים שהיו טובים הוא תרם לי.
גם אני לא יודעת! איזה כיף, פתחת קבוצת תמיכה ללא-יודעות-לרכב-על-אפניים-גם-מעל-גיל-6!!! ייפי, אני לא לבד. תמיד התביישתי בזה נורא, בעיקר כשהיית צריכה להסביר לבנות של חברה שלי למה הן בגיל 5 ו-8 רוכבות על אפניים ואני לא יודעת. הקואורדינציה שלי לא מספקת, כנראה. אני מקבלת את זה בהשלמה.
השבמחקאבל כל הכבוד לך שאת נלחמת. יו גו גירל!
תהני באירלנד, תשתי טוב, תראי לפריקונים ותמצאי זהב מעבר לקשת. איזה כיף לך
זה בסדר, אני לא טסה לטיול אופניים, אני טסה לטיול ברכב שכור (בצד שמאל של הכביש, נראה אותי). העניין הוא שיש שם המון מקומות שמשכירים אופניים וזה די יבאס את החברה שלי אם היא לא תוכל לנצל את זה.
השבמחקברגע שאני מאבדת את ההערכה שלי למשהו קשה לי לחזור ולהתיחס אליו ברצינות גם אם הוא נכון לפרקים. אולי כי אני מרגישה שמישהו עבד עלי. לכן קשה לי להפריד את הספר לחלקים נכונים יותר ופחות.
וואי, אני מרגישה כל כך טוב עם עצמי עכשיו, שתי בלוגריות שאני מעריכה איתי באותו מצב, זה לא רק אני שהיתה לי ילדות דפוקה.
השבמחקיאללה קבוצת תמיכה.
אני זוכרת את הכאבים האלו של לימוד רכיבה על אופניים, כי אני גיליתי שכן אפשר לשכוח איך לרכוב. מה הלאה, עכשיו שחוקי הטבע לא פועלים עלי, אני אשכח איך שוחים מקיץ לקיץ?
השבמחקעם קצת סבלנות את עוד תהיי מדוושת מקצועית....
השבמחקלא צריך לפחד מנהיגה בצד שמאל של הכביש
רק לא להתבלבל בכיכר ששם פונים שמאלה ולא ימינה
ממליץ על מכונית עם תיבת הילוכים אטומטיים למקרה שזאת פעם ראשונה שלכן שאתן נוהגות כשההגה בצד ימין של האוטו
סעו לשלום, תהנו שם ללא כל ספק וחיזרו בשלום
די נו, אפשר לשכוח את זה? אני בניתי על זה שכל המאמץ הזה הוא חד פעמי וברגע שאני אצליח אני לא אצטרך ללמוד יותר. אוף, לא רוצה
השבמחקבכל מקרה אנחנו לוקחות אוטומאטי כי אין לי רשיון על הילוכים. אני מאותגרת תעבורתית.
השבמחקאת תצטרכי לתרגל נסיעה בצד השמאלי של הכביש, זה יותר חשוב מללמוד איך לרכוב על אופניים.
השבמחקאני בטוחה שיש עוד רבות וטובות, ורבים וטובים, שלא יודעים ומתביישים להודות בזה. היינו אוכלוסיה מודרת ומדוכאת, אך לא עוד!!!
השבמחקאיפה באזור אפשר לתרגל נסיעה בצד שמאל של הכביש? יש לך רכב שמאלי להשאיל לי לתרגל עליו?
השבמחקלדעתי פשוט אל תעזבי את האופניים האלה.
השבמחקתרכבי כל הזמן קצת ותפסיקי כשאת עומדת ליפול, קחי את זה לאט.
אני זוכרת שאותי היה יום אחד שאחי דחף אותי כל הזמן והחזיק, אולי תשרייני לך מישהו כזה, ומהר מאוד הוא ידחוף ותסעי לבד.
בהצלחה!
מה זאת אומרת לא לעזוב? אם אני לא אעזוב אותם אני אתרסת ביחד איתם. לאחים שלי אין זמן אלי ולאנשים אחרים לא נעים לי להציק. אבל אני לא מוותרת. אני עוד אצליח
השבמחק