אתמול בצהרים אני מקבלת סמס מאמא- תתקשרי אלי כשאת יכולה. מהמסרים שלה אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריהם. זה יכול להיות- תתקשרי אלי כשאת יכולה, חשבתי על רעיון מה לעשות ביומולדת שלך, תתקשרי אלי כשאת יכולה, הגיע בשבילך מכתב מהטכניון והוא נראה כבד ואני צריכה שתגידי לי אם לפתוח אותו, תתקשרי אלי כשאת יכולה, אני צריכה עזרה בקניית מכשיר חשמלי כלשהו ושאר דברים. בדיוק הייתי באמצע תהליך שדרש ריכוז כדי לא ללכת לאיבוד ולכן התעלמתי מההודעה ואמרתי לעצמי שאני אתקשר בערב מהבית.

כמה שעות מאוחר יותר היא מתקשרת אלי: (המשפטים המופיעים בסוגריים לא נאמרו במציאות) 

-חשבתי שתבואי הערב (יש לה לפעמים את הקטעים האלה של אולי תבואי הערב לארוחת ערב). 

- יש לי תוכניות, למה? 

- אבא דיבר איתך? 

-הוא היה אמור לדבר איתי?

-הוא אמר שיתקשר אליך...

-ו...?

-היום בבוקר היו לו כאבים בחזה, שלחו אותו לטיפול נמרץ, הוא עכשיו מאושפז שם....

(ולא נראה לך לנכון לפתוח את השיחה באינפורמציה הזו?????)

-אבל אל תדאגי, לא מצאו שום דבר בעיתי, הם מחזיקים אותו שם ליתר בטחון

(בטיפול נמרץ???)

-אני באה

-מתי?

-עוד מעט (ברגע שתתני לי לנתק את הטלפון כדי שאני אוכל לרשום לעצמי כמה דברים וללכת).

-אבל אל תדאגי, הוא בסדר

-בסדר

ואז היא מתחילה לדבר ואני כבר לא מקשיבה, רק מנסה לסיים את השיחה

-בלה בלה בלה

-בסדר

-בלה בלה בלה

-בסדר!!

-בלה בלה בלה

-בסדר!!!!

-אבל אל תדאגי

-בסדר!!!!!! (תני לי ללכת כבר!!!@!!)

מגיעה לאמא, הולכים לבית של אבא לאסוף כמה דברים שהוא ביקש שיביאו לו.

היא מדברת איתו בטלפון (מסתבר שהיום זה כבר מותר לדבר בטלפון בטיפול נמרץ), מתרוצצת סביב עצמה, מצביעה לי על הדברים שהוא אומר שהוא צריך כדי שאני אכניס אותם לשקית וכשמחליטה שזהו מתחילה לזרז אותי שנזוז. הולכים לקחת אוטו מהמגרש של הקיבוץ. היא מתחילה להסתבך עם המחשב של הסידור רכב (קטע כזה של מכוניות וקיבוץ). בסוף מצליחה לקחת מפתח לאוטו ומזרזת אותי (שכבר מחכה לה בחוץ). ומזכירה לי לא לדאוג.

נוסעות לעפולה. בדרך היא מתלבטת בקול רם אם להתקשר שוב לאח שלי האמצעי כי קודם כשהיא התקשרה הוא היה בעבודה ולא ענה לה אז היא שלחה לו סמס באותו נוסח כמו שהיא שלחה לי ומן הסתם גם הוא לא חזר מייד כשהוא ראה את ההודעה. ברור שתתקשרי עוד פעם. את מכירה את הבן שלך, הוא לא יתקשר או שיתקשר מחר בבוקר לשאול מה רצית (זה מה שאני הייתי עושה). ומתלבטת אם להתקשר למפקד של האח הקטן שבצבא כי הוא אמור לצאת מחר (היום) בצהריים אבל יכול להיות שישחררו אותו מאוחר או שברגע האחרון ידפקו אותו והוא יסגור עוד שבת. ברור שתתקשרי. בסוף יתקעו אותו שבת בבסיס. ומתלבטת אם להתקשר לאח של אבא. ברור שאל תתקשרי, הוא יספר לסבתא והיא תדאג מאד (אבא שלו סבל מלחץ דם גבוה ומת מהתקף לב בגיל יחסית צעיר) וגם ככה הבריאות שלה לא משהו והיא תמיד דואגת יותר מדי.

פתאום נזכרת שאין לה מזומן. זה בסדר, יש לי מספיק. צריך לשלם בחניה. זה בסדר, יש לי מספיק. אולי אני אעצור בתחנת דלק ואוציא כסף. זה בסדר, יש לי מספיק. אל תדאגי, הוא בסדר (איך לא לדאוג כשהיא מתחרפנת עוד רגע???).

מגיעות לבית חולים העמק. השומר שבודק את התיקים אדיב באופן לא טיפוסי לשומרים שבודקים תיקים. חושבת לעצמי, טוב נו, אנשים שמגיעים לפה זקוקים לכל טיפת נחמדות שהם יכולים לקבל. חתיכת מבוך. נודדות בין המבנים, מוצאות טיפול נמרץ. דלת סגורה בלי ידיות. אמא מתקשרת אליו, הוא אומר שהוא בטיפול נמרץ לב. אחות חביבה שאמא בקושי רואה מרוב לחץ מסבירה לנו איך להגיע- תלכו עד הסוף, תפנו שמאלה, תעברו לבניין החדש ... (תוהה ביני לבין עצמי, אם זה הבניין החדש, אם הבניין שיבנו אחריו יהיה הבניין העוד יותר חדש). מגיעות לבניין החדש. מעלית ענקית כמו בשדה התעופה. חושבת לעצמי שאנשים לא יעמדו קרוב אחד לשני. אח"כ מבינה שזה כדי שהמיטות הגדולות האלו על גלגלים יוכלו לעבור.  

הגענו אחרי השעות ביקור אבל אבא מראש פלירטט עם האחיות וביקש שיכניסו אותנו. אמא נכנסת ומציגה את אותנו- אשתו ובתו. מזל שהם לא התגרשו באופן רשמי, ככה היא עדין יכולה להציג את עצמה בצורה הזו. הוא נראה בסדר גמור, מתלוצץ עם רופאיו. אנחנו מדברים ובינתיים אמא מתקשרת לשני האחים שכבר נהיו זמינים. שניהם מדברים איתו בטלפון. יושבות שם שעתיים, בעשר בערב האחות מגרשת אותנו באדיבות. אני מתה מרעב, רוצה לקנות לעצמי בורקס. אמא בשום אופן לא מסכימה, מתעקשת שאני אקח סנדויץ', פתאום בורקס נהיה אוייב העם, עתיר שומן וכולסטרול והרגע ראיתי מה כולסטרול מיותר עושה לאבא שלי. עיפה ורעבה מדי להתווכח. סנדויץ' ב20 שקלים. מניאקים כולם.

ביציאה מהבית חולים יש מלא שלטים שמזכירים שצריך לשלם על החניה במכונות תשלום האוטומטיות כי אי אפשר לשלם בשער. חיצים ענקיים בכל מקום מצביעים למכונות. כשהולכים לכיוון החניה כל שני מטר שלט מזכיר לשלם את החניה במכונות. אני משלמת את החנייה ואנחנו נוסעות לכיוון היציאה. עוד כמה שלטים מזכירים שאי אפשר לשלם ביציאה. כשאנחנו מגיעות כבר כמעט לשער היציאה, שלט אחרון מתריע שבשער אפשר לשלם רק באשראי. העיקר העקביות.

היום עשו לו צנטור. גילו שני עורקים סתומים. הכניסו דברים שאמורים לשמור אותם פתוחים. חוץ מזה הוא בסדר. האח החייל הגיע הביתה. אמא שלי התקשרה לעדכן אותי שהם נוסעים אליו ושגם החברה של אבא תהיה שם וכמובן היא מתלבטת, כי אי אפשר בלי, אם זה יהיה בסדר אם היא גם תכנס ואם זה לא יגרום לחברה להרגיש לא בנוח. היתי צריכה להתקשר בערב לשאול אותה איך היה אבל כבר אין לי כוח אליה. אני אתקשר מחר בבוקר.

מחר (היום באופן תיאורטי) יהיה פוסט אופטימי. אני מקווה.