על ארגזים פרק אחרון או- אל המנוחה ואל הנחלה

בשעה טובה הדייר הקודם עזב את הדירה ואני נכנסתי אליה ואפילו יש לי אינטרנט והפעם הוא לגמרי שלי.

במסגרת פילוסופית החיים שלי שעיקרה הוא לא ללמוד מטעויות, גם הפעם לא הזמנתי מוביל. חשבתי שאין לי הרבה דברים. אז חשבתי. אחרי שבשבוע הקודם עברו רוב הארגזים, השבוע היה תור הדברים שהם לא ארגזים. הדבר העיקרי שהוא לא ארגז הוא מכונת הכביסה. דווקא היא עברה בשלום בעזרתם האדיבה של שני עמיתים לעבודה, עגלה שנסחבה מהמפעל בקיבוץ והשכנה שלמרות שחושבת שאני נחמדה רק כשאני רוצה משהו הסכימה ברוב טובה לפתוח לי את שער הגישה לחניה שלה ובכך חסכה מדרגות. ביחד עם המכונה נדחסו לתוך הטרנזיט הקיבוצי דברים אחרים שאינם ארגזים וגם הצורה שלהם לא ארגזית ולכן הם לא כל כך נהנו להדחס שם. מנורת עמוד עם אהיל נייר גלילי מוארך החליטה במהלך הנסיעה שהיא עפיפון. האהיל לא כל כך שמח להחלטה הזו ובאמצע הדרך ברך להפרד מהבסיס שלו. עכשיו יש לי מנורת עמוד בלי אהיל ואהיל בלי מנורה. דבר נוסף שהוא לא ארגז הוא צמח במבוק שקיבלתי מתנה לחנוכת הדירה הקודמת קודמת שעוד גרתי בה עם שותפה. בפעם הראשונה שהוא עבר איתי דירה הוא היה די צנוע. מאז הוא זכה להמון שמש והפעם היה צריך להחזיק אותו באלכסון כדי שיכנס לאוטו. אני מקווה שהוא לא יהיה בטראומה מהמעבר הזה.

סיבוב אחרון בטרנזיט המסוקס הביא איתו את כל הבגדים, כולל כמה שחיכו בקוצר רוח לאיחוד מחודש עם מכונת הכביסה, נמר גדול, כמה כריות, כלי ניקוי, ושאריות אחרונות של נוכחות שלי בדירה הישנה. בשעה טובה ומוצלחת כל מה ששייך לי נטש את הדירה ההיא ונחת בחדשה. עכשיו צריך רק לחזור לשם לנקות את השאריות ואולי להצליח למצוא מישהו אחר שירצה לשכור אותה.

יום שבת עבר עלי במשימה המתסכלת של פריקת הארגזים. כמה שלארוז שה מדכא, לפחות זה לא מסובך- זורקים הכל לתוך קרטון ומקוים שלא ישבר. אבל לפרוק זה כבר סיפור. הרי מה שיוצא מהקרטון תופס מקום חדש ובדרך כלל הוא לא יזוז משם יותר. ככה שצריך לחשוב טוב טוב על כל דבר שיוצא מה המקום שלו. בינתיים כל התמונות מצאו את מקומן מלבד 2 קטנות שעדיין מתלבטות. לוכד חלומות התמקם מול דלת הכניסה. זר ורדים כחולים וסגולים מבד עדין לא מצא את מקומו ויושב בינתיים בתוך מתקן דיסקים שהדיסקים שלו עדין פוחדים לצאת מאחד הארגזים האחרונים שעוד לא פורקו. כמה עציצי פלסטיק קטנים יושבים כרגע ליד המיקרו וכנראה ישארו שם. למעשה נשארו רק 4 ארגזים לא פרוקים. אחד גדול יודע בדיוק לאן הוא הולך להפרק- לתוך שולחן העבודה לכשיבוא. 3 ארגזים קטנים מכילים אוסף קישקושים, קישוטים ושאר דברים יפים אך מיותרים שברגע שהם יצאו הם יקבעו את אופי הדירה ולכן פיזורם הוא משימה שדורשת מחשבה עמוקה ואין לבצעה בפיזור דעת.טוב, קצת רימיתי, יש עוד 2 ארגזים. ארגז הנעלים הפך לשקית נעלים שמחכה לארון נעלים. וארגז בגדי החורף הוכרז רשמית כמקום אכסון לעונות הלא פעילות וכרגע הוא לא ארגז באופן רשמי. אבל חוץ מזה כל הארגזים פורקו. הדייר הקודם השאיר את הטלויזיה שלו. דיברתי איתו אתמול ושאלתי אותו אם יש לטלויזיה שלט. אה, כן, ארזתי אותו בטעות. אני אביא לך אותו כשאני אבוא לקחת את החשבונות מהדואר. האמינות של הבנאדם הזה בעיני כל כך נמוכה שאני לא מאמינה לו שהוא אי פעם יביא את השלט. נראה לי הוא פשוט יקח אותו איתו הלאה למזכרת. אם למישהו יש שלט מיותר של טלויזית konika אני אשמח לקבל.

יתרון שפתאום גיליתי בדירה הישנה- ממש שקט שם. סוף העולם, קצה רחוב ללא מוצא. אף אחד לא עבר שם בדרך לאנשהו. אמנם כל פעם שהשכנים ערכו מסיבה אני היתי משתתפת פסיבית בשיחות אבל לפחות מסיבה היא רעש קבוע. לא היו שם צופרי מכונית, ערסמובילים עם מוזיקה עזה שחולפת ליד החלון אזעקות רכב ושאר עוברי אורח רעשניים. פה יש את כל אלה ובנוסף לזה בכל בוקר אני מתעוררת לקול המיית יונים. החיקוי עורבני לציפור הזה הולך לעשות לי כנראה הרבה בלגן במרפסת. צריך לשים לב טוב שהם לא יחליטו להתרבות.

חסרון שגיליתי פתאום בדירה הישנה- יש שם המון אור. בעיקר בערב יש תאורה מהמדרגות לתוך החלון. פה בלילה הראשון פתאום נהיה לי חשוך מדי. עכשיו אני ישנה עם תריסים קצת פתוחים כדי להרגיש שבא הבוקר.

אני לא מרגישה מוזר להתעורר בבית זר. כשאני פותחת את העיניים אני לא מצפה לראות את החדר הקודם. אולי בגלל שהמזרון מרגיש אחרת אני יודעת ברגע שאני מתעוררת שאני כבר לא שם. אולי בגלל שלא באמת אימצתי את הבית ההוא. שם קרה לי כמה פעמים שהתעוררתי ולא היתי בטוחה איפה אני. אני נכנסת לבית הזה והוא נראה לי טבעי. יש לי כורסה עגולה שבבית הקודם בקושי ישבתי בה, מאז שאני פה אני יושבת רק בה ופתאום היא מרגישה כל כך נכון שאני לא מאמינה שחשבתי להוריש אותה לאחי. הכל פה מרגיש במקום גם אם דברים עדין לא מונחים במקומם. מין הרגשה טבעית של הגעתי. עכשיו אני פה. אולי מצאתי את המקום שלי.

לפינת המירמור.

 האנשים שהכי סומכים עליהם הם אלה שיכולים לתקוע את הסכין הכי עמוק. זה שהדייר הקודם דפק אותי עם פינוי הדירה ועוד כמה פכים קטנים, מילא, אי אפשר לסמוך על עורכי דין (רק על המשועממים מביניהם). זה שבעלת הדירה הקודמת דפקה אותי עם חיפוש דיירים, מילא. אנשים עשירים הם מניאקים. היה מישהו שהיתי צריכה לעבוד תחתיו וכל הזמן הרגשתי שהוא נגדי, בסדר. הכל פוליטיקה של עבודה. אבל ראש הצוות שלי, שנתן לי להרגיש שאנחנו שותפים, שהוא סומך עלי ומכבד אותי. זה כואב. לא הצלנו להגיע להסכמה. קרה כבר כמה פעמים. החלטנו שמעלים את העניין למנהל והוא יחליט. גם זה קרה. המנהל לא רק שתמך בצד שלי אלא היה יותר בצד ממני. ואז אני הלכתי והוא נשאר לדבר עם הבוס. אחרי כמה זמן שלח סיכום דיון. אחרי שאני הלכתי הוא שכנע את הבוס שאותה הבעיה שהוא חשב שיש ואני טענתי שאין קיימת במקום אחר. בקיצור הלך מאחרי הגב שלי והכניס לי את זה מהצד השני. כאילו כדי להוכיח שהוא בכל זאת צודק ובכל זאת המנהל.     

אסור. פשוט אסור להאמין באנשים. כולם יאכזבו בסוף, אבל רק אלה שאמנתי בהם יצליחו לפגוע תוך כדי.