עצלנות

שבוע שלם שאני לא עושה כלום. פשוט כלום. כבכול שנה גם השנה יש הדממה בעבודה שלי. סוגרים את המפעל, לכו חפשו את החברים שלכם. הבעיה היא שהשנה הפרוייקט שאני עובדת עליו אמור להיות ממש דחוף (בעיקר עקב פוליטיקה עקומה אבל לא נהיה קטנוניים) והיתי ממש בטוחה שאני אוכל לעבוד בזמן החופשה. ואכן קיבלתי אישור עבודה אממה, עקב החופשה אין רשת מחשבים. ובלי רשת אין מה לעשות. אז ביום חמישי נאלצתי להתמודד עם הבשורה- שבוע בבית והפעם לא הכנתי תוכניות בזמן.

שבוע בבית בשבוע הכי חם בקייץ. איזה כיף. אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח להוציא את האף מהדלת. חם שם. אין לי כוח אפילו לכתוב את הבלוג הזה.

השבוע נשבר בשני אירועים משפחתיים. ביום שבת הוזמנתי לחגיגת 80 לאשתו של דוד של אמא שלי. לא סתם, הדוד שאל ספציפית אם אני גם אגיע. אף אחד משאר החיםבני דודים לא הוזמן. ביש מזל, עם הזמנה כזו אין ברירה, חייבים להגיע. אז נסעתי אם אמא שלי ואחותה. האח שלהן הבריז במחאה על כך שלא מוזמנים ילדים. ואכן לא היו ילדים מלבד כמה ילדים בעלי חינוך צרפתי שקיבלו אישור מיוחד והתנהגו בהתאם. האירוע התקיים במסעדה שיקיתסנובית בתל אביב. הדוד, קיבוצניק לשעבר, קומוניסט לשעבר, נהיה תל אביבי צפונבוני במובן המלא של המילה. בהתאם סגרו לנו אגף במסעדה וזכינו לארוחת צהרים שנמשכה כשלוש שעות. האוכל היה איכותי ומגוון, וכלל מגוון רחב של מנות ראשונות, פירות ים, דגים, פרגית מצויינת ובשר לא משהו שהגיע אחרי כל כך הרבה הקדמות וציפיות שהיה ממש חבל. והקינוחים, הוי הקינוחים. 

על מנת להצדיק את השתתפותם, הנכדים ממוצא צרפתי (או אנגלי, לא לגמרי עקבתי אחרי מסעות המשפחה בניכר) נתנו רסיטל כינורות. ברצינות. שלושה ילדים בגילאים בין 6 ל13 או משהו כזה, כל אחד עם כינור, דפקו הופעה שחבל על הזמן. הנכדות מהבן השני לצערן  תל אביביות ולכן במקום כינור לומדות לנגן על אורגן. ומכיוון שאמא שלהן כנראה לא מדענית כמו האמא של הכנרים, הרמה המוזיקלית שלהן היתה קצת, איך לומר, ילדותית. הגדולה הצליחה לנגן את יום הולדת שמח ואת Mary had a little lamp עם קצת קישוטים. הקטנה הצליחה להקיש על מספר קלידים תוך שהיא סופרת לעצמה בקול רם 1..2...3...4. נראה כאילו הרצון לאור זרקורים פרופורציוני הפוך ליכולות המוזיקליות ולכן אותה קטנה לא רצתה להפסיק לנגן. משום מה את אמא שלה זה שעשע. בתגובה האמא של הכנרים פתחה ביחד עם שלושת הכשרונות הקטנים בשירת אשת חייל מי ימצא והדגימה איך צריך להשמה שיר. האמא של הקלידניות לא נשארה חייבת ונתנה קטע בחלילית כשבעלה, העורך דין המוצלח ושתי הבנות שרים שיר ילדות כלשהו שנראה שכולם חוץ ממני הכירו. בדרך לא לגמרי ברורה משם הגיעו נוכחי השולחן לשירת האינטרנציונאל (!!!). קומוניסט לשעבר כבר אמרתי. משם הגיעו סיפורי זכרונות על העבר הקומוניסטי של רוב הקיבוצים בארץ בתוספת ירידה קלה על הדוד שגורש מהקיבוץ עקב קומוניסטיות יתר. למרבה המזל בשלב זה הגיע הקפה (ואיזה קפה), מה שנתן אישור רשמי לאנשים לתחיל לזוז הביתה.  

במהלך האירוע בת דודה של אמא שלי, גם היא מצרפת, ציינה שנראה שאני ואמא שלי ממש קרובות. אמא שלי, שהחלום שלה הוא שנהיה קרובות כמו בנות גילמור, ענתה בהנאה צרופה וגאווה שאכן כך. טוב נו, מי אני שאתווכח. הבתדודה שאלה אם אנחנו לא רבות אף פעם. התשובה היא שלא, אנחנו לא רבות. כשאנחנו לא מסכימות כל אחת נשארת בעמדה שלה ואני עושה מה שאני רוצה. למשל, אמא שלי נורא רוצה שאני אוריד את העגיל שיש לי בחלק העליון של האוזן. זה הולך ככה: -תורידי את העגיל הזה.-לא רוצה. -כן רוצה. -לא. -כן. -לא. כן. -לא. -כן. -טוב בסדר, כן. -אבל תורידי אותו. -בסדר. -באמת תורידי אותו. -בסדר. וכמובן שהעגיל נשאר ובסוף היא הפסיקה להעיר עליו. 

אירוע שני השבוע היה חתונה מהצד השני של המשפחה. מהצד השני ביותר ממובן אחד. בן דוד שלי, בגיל של אח שלי, שזה אומר צעיר ממני ב3 שנים, התחתן. לא בתל אביב, בבאר שבע.  בחתונה הזו לא היו צרפתים מחונכים אלא קיבוצניקים מצד אחד ומרוקאים מהצד השני. טוב נו, מרוקאים וצרפתים זה לא כל כך רחוק. וקיבוצניקים. אני רואה מישהו שרואים שהשקיע בג'ינס כהה, בגזרה מכובדת. והוסיף לו כמה קרעים בשביל האלגנט. שני הדודים שלי, שביום יום נראים לגמרי קיבוצניקים עד הקרוקס והחולצה של הפלחה, כנראה נשלחו באיומים לסלון טיפוח כל שהוא ושניהם נראו מכובדים ואלגנטיים שכמעט לא הכרתי אותם. דווקא פה היה חתונה טיפוסית למדי, בלי אפקטים מיוחדים מלבד הזיקוקים הסטנדרטיים שמשום מה היו לפני החופה והתחרו עם הכלה על תשומת הלב. ו3 נערות כלה, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים, ושנראו כאילו עוד רגע הן ישלבו ידיים וירקדו את אגם הברבורים. ניכרה ההשפעה של הצד המרוקאי בקיצ'יות המטופחת של האירוע. אלגנטיות אף פעם לא היתה הצד החזק של קיבוצניקים. בת דודה אחרת מאותו קיבוץ התחתנה בבריכה של הקיבוץ, בסוף החתונה החברים זרקו את החתן והכלה למיים.

טוב, נמאס לי. המשך, אולי, מחר