דבלין לא מחכה לי

10 ימים באירלנד. הפסקה מהכל, מאחרי החגים, מלפני הלימודים, מהלחץ בעבודה. אני וחברה מהעבודה.

הטיול התחיל קצת בעייתי. בארץ מודיעים שהטיסה תתעכב זמן לא מוגבל עקב שביתת סבלים. משום מה השביתה הצטמצמה רק לטיסה שלנו בעוד טיסות אחרות המריאו. אני הצעתי לירות באחד מהם, נראה את האחרים שובתים אח"כ. באיחור של שעה אנחנו מקבלים סבלים מהטיסה ללונדון, להם מודיעים שהטיסה שלהם תתעכב עקב מחסור בסבלים. כנראה שאימצו את הרעיון שלי. האיחור הזה לא כזה מפריע מכיוון שסה"כ הוא מוריד שעה מהתנה לקונקשן בפרנקפורט. ושדה התעופה בפרנקפורט הוא בהחלט מקום מבאס להתקע בו. אין שם כלום. חוץ מישראלי אחד שנראה קצת כמו עמרי שרון ומטייל עם פיליפינית והחליט לברר על התוכניות שלנו. וכריזות בגרמנית, שפה שתמיד מעלה אצלי אסוציאציות שליליות. היום המשיך בנחיתה בדבלין וטיול סביב העיר כשהGPS שהבאנו מהארץ החליט שהוא לוקח אותנו לקילרני במקום לדבלין. אחרי מספר נסיונות הצלחלנו לשכנע אותו להביא אותנו למלון שהוזמן מראש ולא כלל חניה. עוד כמה סיבובים בעיר הביאו אותנו למסקנה שנצטרך לקום מוקדם בבוקר מכיוון שהחניה שמצאנו לבסוף היא בתשלום החל מ7 בבוקר ולא, אי אפשר ב9 בערב לשלם עבור שעה בבוקר.

באופן כללי הGPS שזכה לשם ג'ימס עשה לנו לא מעט צרות. בשלב מסויים של הנסיעה הוא החליט לעשות ברוגז ופשוט לא דיבר. כשהGPS שותק בכביש לא מוכר ובעיקר כשננמצאים בצד שמאל של הכביש זה מלחיץ. גם הסתבר שהתוכנה של ג'ימס די לא מעודכנת בחלק מהכבישים הבינעירוניים, מה שאילץ אותנו להפעיל כישורי ניווט. למזלנו השילוט בכבישים די מסודר וניווט בין עירוני התברר כדבר פשוט לעומת ניווט עירוני בו ג'ימס הצליח לעמוד במשימה ורוב הפעמים הביא אותנו לכתובת הנכונה.

לנהוג בצד שמאל זה קשה. הכי קשה זה לא לאותת עם הוישרים. בסדר, אני מבינה שצריך להפוך את הכיסא נהג לצד השני, אבל למה להפוך גם את הידיות של האיתות והוישרים. לפחות הדוושות נשארו בצד הנכון. חוץ מזה, הכבישים באירלנד מאד צרים וחסרי שוליים, זה ביחד עם העובדה שאף אחת מאיתנו לא רגילה לתחושה הזו של להמצא בצד הלא נכון של האוטו הביאה לכך שבסוף המסע האוטו צבר מגוון של שריטות מכל הכיוונים. מזל שרכשנו ביטוח במחיר מופרז.

הטיול היה מקסים. נופים ירוקים מדהימים, אגמים, חופים, צוקים ומבצרים ישנים. הכל יפה. ומזג האוויר היה מצויין רוב הזמן. כשאני אומרת מצויין אני מתכוונת ש3 שכבות שכללו חולצה ארוכה, סוודר ופליז הספיקו לגמרי, רוב הזמן. מבחינת אוכל אני לא יכולה להגיד שאכלתי הרבה מכיוון שהחברה שנסעתי איתה דתיה, אז רוב הזמן אכלנו את האוכל שהיא הביאה מהארץ ומדי פעם היא עשתה לי טובה וישבה איתי במסעדה בזמן שאני אכלתי. בקשר לפאבים, חיפשנו כאלה שיש בהם מוזיקה. אתם ידעתם שהשיר סימן שאתה צעיר הוא עם מוזיקה של שיר אירי שנקרא  Whiskey in the jar? אז ראינו כמה הופעות מוזיקה ומופע ריקודים אחד

חדשות טובות לכל מי שהתעניין אחרי הפוסט הקודם- היה לנו יום אחד של טיול אופניים בפארק ואני שרדתי אותו די יפה. כמובן שזה היה היום היחיד שבו היה גשם משמעותי ולא סתם טיפות מיים שעומדות באוויר ומחכות לעוברים ושבים. וגם רוח די חזקה. אבל למרות הכל שרדתי והצלחתי להגיע רחוק. זה מוכיח שכל מה שצריך זה מטרה אמיתית.

הדבר הכי מדהים שם זה הצוקים. יש את צוקי מוהר אבל הם מאוד מתויירים ויש גדר גבוהה שדי מסתירה. אבל יש גם צוקים באיי ארן, שם אין גדר ואפשר להגיע ממש עד הקצה. הם פחות גבוהים אבל כששוכבים על הבטן עם הראש מעבר לקצה הצוק, הם נראים מספיק גבוהים.

הדרך חזרה כללה קצת בעיות בטחוניות. זה התחיל עם זה שהחברה שככה סכין בתוך שקית עוגה בתיק הגב, מה שאילץ אותה לרוקן את התיק, שהיה די מלא מכיוון שגם ככה המזוודה שלה היתה במשקל גבולי, לדחוס הכל חזרה ולשקף אותו שוב. לי לעומת זאת עשו בעיות באל על מכיוון שאימצתי למזוודה שלי את הפלטה החשמלית של החברה שכנראה שעשתה בעיות בשיקוף, מה שגרם לזה שמישהו רוקן לי את המזוודה, הביא את הפלטה למטוס כדי לשאול אם היא באמת שלי, ואח"כ דחס אותה חזרה תוך שהוא מועך את השוקולדים שהבאתי לעבודה. אם אתם אי פעם נוסעים בטיסת קונקשן שהטיסה הראשונה היא לא אל על והשניה כן, קחו בחשבון שאם יש לכם פלטה חשמלית זה יקרה גם לכם. בנוסף, במעבר בקונקשן הבדיקות היו מאד (מאד) מדוקדקות. לאחר שגלאי המתכות צפצף על כולם בערך כל אחד היה צריך לעבור בדיקה אישית עם הגלאי מתכות הקטן הזה. וזו היתה בדיקה ממש אינטימית. הבחורה פשוט מזמזה לי את כל הגוף עם הדבר הזה שלה ואפילו לא הזמינה אותי למשקה אח"כ. הברזלים בחזיה שלי צפצפו. לאחר היום הזה אני יכולה להבטיח לכם שחברות התעופה אכן מקפידות ביותר על נושא הבטחון.

אז חזרתי הביתה. בינתים הספקתי לפרוק את המזוודה, להביא מתנות למשפחה, להשקות את העציצים שרובם שרדו יפה את הנטישה הזמנית. הפרחים לא שרדו. גם עץ האושר מת אבל נראה לי שהוא מהתחלה לא אהב אותי. יום ראשון חזרה לעבודה וללימודים. לא יכולה לחכות.

שתהיה לכל הסטודנטים שבינינו שנת לימודים מוצלחת ולאלה שכבר סימו ללמוד- כיף לכם.