עוד קצת על עבודה

שבוע שעבר התחיל ללא מוטיבציה. פשוט כלום. יומיים מצאתי את עצמי בוהה במחשב ותוהה למה לא בא לי לעבוד. מכיוון שהמשוב מתקרב ניסיתי להסביר לעצמי מה לא בסדר כדי שאני אוכל להגיד את זה בשיחה. המחשבות האלה רק דיכאו אותי יותר. ואז שמתי לב בשני בערב שרק בסוף היום אני מצליחה לעבוד. אז שלישי עשיתי ניסוי. הגעתי לעבודה מאוחר (9 אבל הכל יחסי) ויצאתי באמצע היום לחומוס, מה שהכריח אותי להשאר עד מאוחר כדי להשלים שעות עבודה. בערך בסביבות 4 אחהצ סוף סוף תפסתי מוזה ורכבתי על השוונג כל עוד הוא היה שם. יצא שבין 4 ל8 בערב עשיתי יותר מאשר עשיתי ביומיים וחצי שלפניו. חזרתי על הניסוי ביום רביעי, ועבד באותה רמה. 

יום חמישי הוגדר מראש כיום שלא עובדים בו. מהימים האלה שמסתכלים ביומן והוא כולו תפוס בישיבות, אז אפילו לא ניסיתי. הבוקר התחיל עם שיחת משוב שהוקדמה. היא התחילה בחצי שעה איחור וכמובן שלא הסתיימה בזמן וכבר היינו צריכים לעבור לדיון אחר חשוב. הדיון האחר היה חשוב כי היו בו 4 דורות של מנהלים- מנהל, מנהל של מנהל, מנהל של מנהל של מנהל ומנהל של מנהל של מנהל של מנהל. יש אצלנו היררכיה מאוד עמוקה. נדמה לי שבין המנהל מדרגה 4 למנכל יש עוד דרגה אחת או שתיים אבל המבנה הארגוני משתנה כל הזמן ככה שזה גמיש. לחשוב שפעם המנהל מדרגה 4 היה המנהל הישיר שלי.

אני הצגתי בדיון הזה וכנראה שהייתי אמורה להיות לחוצה אבל דווקא הגעתי די אדישה. התגובה שלי לרוב ההערות היתה פשוטה- אתה צודק, צריך לטפל גם בזה, אני אוסיף למסמך. דווקא היה דיון מועיל. למנהל מדרגה 4 יש המון ידע, אני תמיד נהנית לדבר איתו. המנהל מדרגה 3 לא נראה לי שהבין כל כך על מה אני מדברת אז הוא שתק רוב הדיון. המנהלים מדרגה 1 ו2 כבר ראו את מה שהיה לי להציג כמה פעמים אז הם פשוט נתנו הערות תומכות. היו עוד כמה אנשים חשובים אז זה טוב לעשות רושם. באיזה שלב שני אנשים בצד התחילו להתלחש אז אני עצרתי את ההצגה והסתכלתי עליהם במבט נוזף. הראשון השתתק והשני לחש לו "עכשיו הסתבכת". אני אפילו לא צריכה להגיד כלום :)

אחר כך הלכנו לאכול ואז הזכירו לי שיש 3 אנשים שאני צריכה להגיד להם מה לעשות אז את יתרת היום העברתי בדיוני עבודה איתם. 

אגב דיוני עבודה, היום הלכנו לדיון שבו אחד האנשים שעובדים איתי היה צריך להציג את העבודה שלו בפני מנהלי הפרוייקט (אין חפיפה ביניהם לבין המנהלים מהדיון הקודם, ההיררכיה אצלנו הולכת גם לרוחב). הבחור החדש בפעם הראשונה נתקל בתרבות הדיון בפרוייקט- אנחנו מגיעים לבניין שבו הם נמצאים, האנשים שבשבילם זומן הדיון נמצאים אבל כרגע באמצע דיון אחר ולא טורחים להתיחס אלינו או לעובדה שהם בעצמם ביקשו את הדיון הזה. אז הוא שוחרר חזרה לעבודה אבל אני נלכדתי על ידי המנהל הקודם שלי שנמצא באותו אזור ופיתה אותי באמצעות קפה מהמכונה שקנינו לו כמתנת פרידה לשיחה ארוכה על החיים. נראה לי שהוא ממש מתגעגע לעבודה הקודמת שלו. אני לא מתגעגעת לתקופה שהוא היה מנהל אבל טוב לשמור על קשרים אז כמובן שלא הזכרתי את העניין אפילו ברמז. 

אז מה היה בשיחת משוב? הצלחתי להגיד את מה שרציתי ואפילו בצורה יפה ולא מאשימה. והצלחתי להגניב גם את עניין המחשב (בטופס המשוב יש שאלה- האם העובד מרגיש שקר כלשהו ומה הוא צריך כדי להרגיש יותר טוב. המנהל הסתכל עלי ואני עניתי בתגובה "לא יודעת. מחשב חדש?" אז עכשיו הובטח לי שיטפלו גם בעניין הזה). באופן עקיף דאגתי להחזיר לעצמי קרדיט על עבודה שעשיתי בעבר (ועכשיו אני עושה שוב) שמשום מה המנהל בטוח שמישהו אחר עשה. הדיון מרובה מנהלים שהתרחש מיד אחר כך גם תרם לכך כשאחד החשובים שאינו מנהל ציין את החלק שלי באותה עבודה כאשר הוא הזכיר שנעשתה כבר עבודה דומה "אבל רק ג'אסט יודעת איך היא עשתה את זה". אני יודעת, יש פה ביקורת סמויה, אבל העיקר שהקרדיט נשאר שלי. אז מצבי כרגע ממש טוב. חוץ מזה אני תוהה כמה פעמים אפשר לעשות קפיצת מדרגה בין שנה לשנה כש"זה לא שבשנה הקודמת לא היית מוצלחת, אבל השנה נתת עוד קפיצה". אז השנה נתתי קפיצה ברמת הניהול. אם לפני שנתיים לא הייתי בטוחה שאני בכלל יכולה לעשות את זה ולפני שנה הייתי במקום של "מראה יכולות" אז השנה הוכתי יכולת ניהול מרשימה. ואני בכלל רציתי להיות במסלול התפתחות מקצועי ולא ניהולי. אף פעם אי אפשר לדעת לאן אפשר להגיע. 

אז זהו, עוד שבוע, אולי עכשיו אני אמצע איפה השארתי את המוטיבציה שלי.