יום שני, 15 בספטמבר 2014

לפעמים אני תוהה מתי הם ישימו לב

מתי הם יבינו שהם מעריכים אותי יותר מדי. שאני לא כזו מוצלחת כמו שהם חושבים שאני. כבר 6 שנים, 5 מנהלים שונים, 2 מהם מנהלים בעבר, 3 מנהלים כיום. והם עדיין מרוצים. מתי הם יבינו שאני לא באמת מקשיבה להם בדיונים המשעממים, שאני לא יודעת מה בדיוק אני עושה ולאן אני הולכת. שאני מעגלת פינות, מתחמקת באלגנטיות, יודעת לדבר. אני מתחילה לחשוב שאולי הם צודקים ואז אני תופסת את עצמי, זה לא טוב לחשוב ככה. פעם חשבתי שאני יותר טובה מכולם וזה לא הביא אותי למקום טוב. 


הרבה זמן תהיתי מתי האחד יבין שאני לא מי שהוא חשב שאני. שהכל הצגה. אבל אולי זה לא הצגה, אולי הוא מכיר אותי באמת ועדיין רוצה אותי. 


פעם הייתי פוצעת את עצמי לראות כמה זה כואב. לא היתה לזה סיבה אמיתית, לא טראומה מודחקת, לא נסיון חיים קשה. החיים שלי באופן אובייקטיבי היו די סבבה ברובם. סתם אהבתי את הכאב. בצבא פעם המפקד קלט אותי באמצע ישיבה משחקת עם החלק החד של סכין יפנית. לא עשיתי שום דבר, באמת, אבל הוא החליט להחרים לי אותה עצוב. היום באמצע דיון משמים מצאתי סיכה ללוח שנראתה די חדה אז ניסיתי לדקור את עצמי בכרית של האצבע. לא דקירה רצינית, סתם דקירה שאני ארגיש אחר כך בזמן הקלדה. לא הצלחתי.


סתם. לא משנה. 


עדכון: יש נקודה קטנה אדומה, חור זעיר בכרית האצבע. לפחות השארתי סימן

3 תגובות:

  1. אולי בגלל שאנשים אחרים רואים בנו דברים שאנחנו לא בהכרח רואים...

    השבמחק
  2. אוף, כל כך הרבה מאיתנו מרגישות ככה. למה? זה לא הגיוני.
    אני בטוחה שאת בדיוק כמו שהם חושבים.
    בדיוק כמו שהאחד חושב.
    רק את חושבת שזה לא נכון. שהכל פתאום יתגלה ויתפוצץ לך בפרצוף.
    ולמה הרצון הזה לחוש כאב? 
    עצוב 

    השבמחק