אבל אני לא אוהבת אנשים.
מתחיל להמאס לי מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה בגלל שאני כל כך הרבה זמן באותו מקום עם אותם אנשים. אבל ממש נמאס לי. אני רוצה לדבר עם אנשים אבל אני כבר יודעת לאן השיחה תגיע.
זאת מדברת רק על הילדים, זה עומד, זה חולה, הבעל שוב עצבן את המטפלת.
זאת חופרת כל היום על נדלן, מצאו דירה, הקבלן מניאק, העסקה נפלה, מצאו משהו אחר, רוצה נהריה, רוצה חיפה.
זה על החופשה הבאה שהוא רוצה לקחת במקום זו שנדפקה לו, מה שגורם לו לחזור שוב ושוב על סיפור החופשה שנדפקה.
זה מקטר שיש דיונים כל הזמן ואז מגיע לדיון וכל הדיון במקום להקשיב מנסה להראות כמה הכל פשוט והוא לא מבין למה אחרים מבזבזים את הזמן שלהם על לעשות דברים שברור שאין בהם צורך בזמן שרק לו יש עבודה חשובה.
ואז באה זאת ואומרת "שוב את מדברת על הילדים שלך? די נמאס לי לשמוע בוא נדבר שוב על פוליטיקה. אתה מצביע שמאל? זה כי שטפו לך את המוח. ראיתם את ynet? שמאלנים כולם" אפילו כשהיא מסכימה עם מישהו זה נשמע כאילו הם מתווכחים. וכל זה בנימה כל כך תוקפנית, כל הזמן מנסה להקטין את מי שהיא מדברת איתו, לבטל. (דווקא בקטע של וואינט היא צודקת, זה ממש מוגזם בזמן האחרון)
טוב, האמת שאת שלושת הראשונים אני די מחבבת. כיף לשבת איתם לקפה, לשמוע אותם כצליל רקע. הראשונה, למרות הרכלנות הבלתי אפשרית שלה היא חברה טובה. בשניה אני מקנאה כי גם אני רוצה להתחיל לחפש דירה. בשלישי אני מקנאה כי הוא יודע להנות מהחיים.
הרביעי מתחיל לעלות לי על העצבים.
את האחרונה אף פעם לא סבלתי. היא מעידה על עצמה "אני יודעת שאני קלאפטה", אני רוצה לשאול אותה אם בקלאפטה היא מתכוונת כלבה.
וכל הדיוני צוות אפשר לצפות בדיוק מה יהיה.
זה: "אבל את יכולה להסביר מה האינטואיציה (לא) ובאיזה נוסחה מתמטית השתמשת (לא) ואיך את יודעת שאין בעיה (כי זה עובד) ואני לא מבין למה לא עשיתם כמו שההוא במאמר שלו עשה (כי זה לא המקרה), אבל את יכולה שוב להסביר את הנוסחה הזו ואיך הגעת אליה ולמה זה עובד?
זה: "אני לא מבין למה אנחנו עושים את הדיון הזה, למה צריך לזמן את כל האנשים האלה כדי לשמוע מה מישהו עשה? מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות כאן?"
כלבה: רגע, אז בעצם עשיתם ככה וככה? (כן, זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע) טוב, אני רק מסבירה לעצמי, אז מה שבעצם את אומרת זה שעשית ככה וככה. (כן) אז בעצם, אז כן. טוב, את יכולה להמשיך (תודה)"
ההוא שעולה על העצבים: אבל אני לא מבין, למה לא לעשות ככה? הרי זה ברור שזה הפתרון (לפני רגע אמרתי שנעשה ככה, רק לא הגענו לזה) אבל אני לא מבין מה הבעיה? כל ספר לימוד שתפתחי מראה איך עושים את זה. אני לא מבין למה זה בכלל בעיה.
זה: "את יכולה להסביר את מה שכתוב בעוד 3 שקפים? (כן, כשאני אתקדם 3 שקפים) אז מה בעצם את עושה (אני עושה...) את עושה ככה וככה (לא, אני עושה...) אז את עושה אחרת (תן לי לסיים משפט, קיבינימאט)
ועוד אחד חייב לענות על כל דבר. רוב הזמן הוא עושה את זה בשקט במלמולים לעצמו ואז זה בסדר, סתם זמזום, אבל מדי פעם הוא מתפרץ. "ברור שזה ככה" (זה לא כזה ברור) או שמישהו אחר שואל שאלה ואחרי שעונים לו האיש המדובר חייב להוסיף עוד הסבר ואם לא לכולם אז לפחות למי שיושב לידו הוא ממשיך להסביר את התשובה.
והבוס, חייב לדבר, חייב להוסיף משהו. מסביר למי ששאל מה הוא שאל, מסביר את התשובה, חוזר על מה שאמרים ביתר פירוט (אבל אני כבר אמרתי את זה) "אבל אני מחזק את מה שאמרת למקרה שלא כולם הבינו".
לפעמים אני תוהה אם זו אני שלא מבינה. אם לכולם זה נראה כל כך הגיוני לנהל דיון בצורה כזו, אם המנהל לא מרגיש שום צורך להפסיק את ההתנהלות הזו, אולי אני לא באמת מבינה את מטרת הדיונים האלה.
היום היה דיון צוות. אני באופן אישי לא הייתי צריכה להגיד כלום אבל כל כך עצבן אותי איך שיש אנשים שלא נותנים לאחרים לדבר שפעמיים התפרצתי על אנשים. מחר אני מעבירה דיון. כבר עכשיו אין לי כוח. אני כל כך הולכת לצעוק שם על אנשים.
אני יותר מדי זמן באותו מקום עם אותם אנשים
אני לא אוהבת אנשים
למרות הנימה השלילית. הרגת אותי מצחוק.
השבמחקאצלינו המצב טוב יותר.
דיונים בכלל אני מנווט ביד רמה.
כשהדיון הוא שלי אני גם מנווטת ביד רמה. בשיחת משוב העירו לי שאני אלימה מדי בדיונים, אבל זה לא מעניין אותי, אני לא מסכימה שיפריעו לי.
השבמחקאבל כשהדיון הוא דיון של כל הצוות והבוס מנהל אותו, הוא זה שצריך לשלוט.
נקרעתי מצחוק (הזכרת לי נשכחות)
השבמחקלבי איתך כמובן
אבל את לא באמת לא אוהבת אותם
האהבה שלך אליהם (חלקם לפחות) מבצבצת בין השורות
זה כמו משפחה כבר.
תכל’ס זה עזר לשפוך את הכל על הנייר הוירטואלי? מקווה שכן