ג'אסט בעיר ה(מאוד)גדולה

קראתי פה הרבה בטבלט, אבל רק עכשיו האחד הסכים לשחרר את המחשב שלי אז אני יכולה גם לכתוב.

כשרק הגעתי לניו יורק חשבתי לעצמי, מה את דפוקה? אני שונאת את תל אביב, למה לעזאזל חשבתי שאני אהנה לבד בניו יורק במשך שבוע? אני שונאת צפיפות ושונאת המון אנשים ובלאגן. 

אז זהו, שזה לא כמו תל אביב רק פי מאה יותר. זה בכלל לא. מסודר פה ונוח. תוך יום אני כבר יודעת למצוא את עצמי ברגע. נכון, גוגל מפות מאוד עוזר בנושא, אבל גם בלעדיו, הכל פה כל כך מסודר, כל הרחובות בשתי וערב, ממוספר בסדר עולה. מספיק להסתכל בצומת הקרוב ואני יודעת בדיוק איפה אני. והכל גדול ומרווח. יש מקום. נכון, יש המון אנשים, אבל יש להם המון מקום. יש המון מדרכה ואין עליה מכוניות. המכוניות אפילו לא קרובות למדרכה. 

והרכבת התחתית נוחה, אפילו האוטובוס בסדר. וגוגל כמובן יודע הכל, איך הצלחנו לצאת לחופשה בלעדיו? יש לי מפה ויש עליה כוכבים וכל יום אני הולכת בין הכוכבים הקרובים. 

ויש פארק ענקי. באמצע עיר סואנת וצפופה מישהו שם פארק והוא פשוט שם גדול וירוק ומלא סנאים. ומדשאות ונגנים בכל פינה ומזרקות ואגמים ואנשים בסירות. ואפשר ללכת שם יום שלם ולא להגיע לחצי ממנו. 

אין אופק בניו יורק. לכל כיוון שמסתכלים רואים בניינים. רק בניינים. הייתם חושבים שאת הבניין הכי גבוה יראו מכל מקום, אבל לא. שני בניינים ליד האמפייר סטייט כבר לא רואים אותו. את מרכז הסחר החדש רואים מרחוק אבל רק אם עומדים ברחוב הנכון ומסתכלים לכיוון הנכון. בניין אחד הצידה והוא מוסתר. 

ביום הראשון הוא לקח אותי לסיור התמצאות קצר, להכיר את הסביבה. צפון, דרום, מזרח, מערב, זה כל מה שצריך לדעת. בהתחלה קצת התחרפנתי כשניסיתי למקם את עצמי לפי הצל, כי הוא ברח לי. הייתי יכולה להשבע שלפני רגע הצל שלי היה בצד השני, ועכשיו הוא הסתובב. אבל אז הבנתי, זה לא השמש, זה השתקפות שלה מהבניין ממול. אז על הצל אי אפשר לסמוך, אבל על גוגל כן. (על החבילת חול של הוט מובייל קצת פחות, אבל גם הם הצליחו לפעול בסופו של דבר). 

אז כן, אני בהחלט יכולה להסתדר ואפילו להנות לבד בעיר הזו. 5 ימים עברו ברגע ועכשיו הוא סיים את מה שהוא עשה פה ומצטרף אלי לטיולים. הייתי יכולה להסתדר לבד עוד כמה ימים, אבל גם איתו יהיה כיף.