טיול יין, מלחמות וטפשות ישראלית

כמו שנאמר בפוסט קודם, באדיבות המשפחה הראשונה יצאנו לסופשבוע בצפון. אם מזדמן לפה קורא מאזור תל אביב שאומר לעצמו עכשיו "רגע, היא לא מהצפון בעצמה?" אז לא, חיפה זה לא הצפון, זה צפון מרכז. יש עוד שני חבלי ארץ לפחות (תלוי איך סופרים) שנמצאים צפונית לחיפה. 

מזג האויר היה מושלם, לא יכלנו לבקש יותר מזה. האוטו החדש נסע כמו בובה והצימר היה מקסים. קיבלנו נוף מדהים לעמק החולה ולאגמון ושקט כזה שהאחד לא הצליח לישון מרוב שקט. אפילו החתולים והכלבים היו שקטים. 

את יום חמישי פתחנו בעצלנות. טוב נו, הטיול עוד לא התחיל. למרות ששנינו הברזנו מהעבודה יצאנו רק בצהרים אחרי אריזה חפוזה שכללה לדחוף כל מה שנכנס לתיק גב ולזרוק כמה מעילים באוטו כי לך תדע, יכול להיות קר.

 

היום הראשון הוקדש לאחד ממעשי החלם המפורסמים ביותר של המדינה- עמק החולה. באגמון כבר היינו כמה פעמים, גם בעונה הזו של השנה וראינו את העגורים (משם בא לי הרעיון לעיצוב ההזמנה לחתונה שלנו) אז בחרנו לגוון ולשם שינוי הלכנו לשמורה. כשנכנסנו הקופאית בכניסה אמרה לנו "אתם יודעים שכאן זה לא האגמון, נכון?" כבר סימן טוב. היה ריק לגמרי מלבד כמה קבוצות בית ספר ואיזה משפחה אחת מאוד רועשת. למי שמתלבט בין ביקור בשמורת החולה לבין אגמון החולה התשובה היא חד משמעית- האגמון. אבל אם גם הייתם שם אז גם השמורה נחמדה. יש לה אופי שקט כזה, יותר רגוע. הולכים בין הגומא ועל המיים, יש מלא שפמנונים גדולים ומכוערים וכמה נוטריות שמנסות להתחמק מהם. ויש גם איזה שני ג'מוסים ליד חבילת חציר כנראה שמו שם כדי לשכנע אותם שלא ילכו. בערב ניסינו ללכת לאיזה מסעדת שף רומנטית בראש פינה אבל מבט מהיר בתפריט גילה שאין לצימחונים מה לחפש שם ומכיוון שהאחד צמחוני עברנו לג'אוני. אני חייבת לציין שפעם המקום הזה היה יותר מיוחד, עכשיו הוא מרגיש כמו סתם עוד בית קפה. 

 

יום שישי התמקד באזור הרי נפתלי, שם היה הצימר שלנו. איזור מקסים, קצת יותר ירוק והוא יכול להיות טוסקנה קטנה. קטנטונת. הכל שם כרמים ויקבים. ביקרנו ביקב אדיר, טעמנו יין וגבינות וקנינו בקבוק קברנה שמצא חן בעינינו. אחר כך טיול טרקטורונים באזור, אנחנו ועוד 4 זוגות. לכולם היה ברור שהגבר נוהג ורק האחד שלי נהיה גבר אשכנזי פתוח והציע לי לנהוג. השארתי לו את התענוג, אני יותר נהנית מהדרך מאשר מהנהיגה. במקום של הטרקטורונים עוד מכירה וטעימות של יין מקומי אז בדקנו גם אותו.

בערב חיפשנו מסעדה אחרת שהעלון בצימר המליץ עליה אבל כנראה שהיא נסגרה כי לא מצאנו אותה. במקום הלכנו לדג על הדן שבאופן מפתיע דווקא שם היה לצמחוני מה לאכול. אני אכלתי בעיקר פורל. במרק, בסלטים ובמנה עיקרית. המסעדה עצמה מאוד רומנטית, יושבת על הנהר עם כמה ברווזים לבנים בחצר. הם הציעו גם יין אבל הספיק לנו. 

 

את היום האחרון העברנו בגולן. ביער אודם ביקרנו בג'ובה הגדולה. אתם ידעתם שיש ג'ובה גדולה ביער אודם? היא באמת גדולה. יש מסלול די קצר שמגיע עד לג'ובה אבל אנחנו לא הסתפקנו בו והקפנו את הג'ובה. אם לא ביקרתם עד היום בג'ובה הגדולה כדאי לכם. היא מרשימה. נכון שאתם תוהים עכשיו מה זה לעזאזל ג'ובה? אל תתהו, סעו לראות.

אחר כך המשכנו לסיור מלחמות וטנקים. אנדרטת עמק הבכא, שם טיילנו בחפירות ובונקרים וצפינו בנוף מקנה של טנק. הר בנטל (תהינו לעצמנו, אם הר בנטל הוא הבן של טל, אז הר אביטל שנמצא לידו והוא אבי-טל הוא בעצם סבא שלו?), גם הוא עם חפירות ופסלים של חיילים ומוזיקת מלחמה. מצודת כ"ח וסיפור קרבות והפסדים. ולסיום אתר הנצחה חדש עם מסדר טנקים מדורות שונים שהוצאו משרות. הבחור טנקיסט במיל' לא הסתיר את התרגשותו למראה שרמן ועוד כמה רוסים.

אבל יש בגולן עוד דברים חוץ אנדטאות וטנקים. בהר בנטל למשל, ליד החפירות יש גם בית קפה חמוד עם נוף מהמם וגן פסלים עם דמויות מקסימות. ויש את גמלא. הגענו לשם לקראת סגירה כשכבר סגרו את כל המסלולים ונשארנו רק עם נוף ושני צלמי טבע עם מצלמה בגודל קנה של טנק שמצאו אזניה שחורה בקצה השני של ההר וחיכו שהיא תקום כבר, בתקווה לפני שסוגרים את האתר.  עוד דוגמה לטמטום ישראלי, הסיפור עם הנשרים. פעם היו שם מלא, היום סופרים עשרות בודדות בעונה. עצוב איך שאנחנו הורסים לעצמנו אוצרות טבע. 

 

זהו, היה סופשבוע מקסים, חזרנו עייפים אך מרוצים, דרך ההורים משני הצדדים כדי להגיד שבת שלום והביתה, שם חיכתה לנו לאסי ממורמרת על כך שהשארנו אותה לבד עם אוכל שהיא לא אוהבת. מה לעשות, אם הייתי משאירה לה את האוכל שהיא אוהבת היא היתה אוכלת את הכל כבר ביום הראשון, ובגלל שזה יותר מדי אוכל ליום אחד היא היתה מקיאה את הרוב ונשארת רעבה יומיים. אז במקום השארתי לה הרבה אוכל שהיא לא אוהבת ואוכלת רק אם אין לה ברירה. היא תתגבר.  

זהו, חזרה לעוד שבוע רגיל. הנה כבר עבר יום שני, עוד מעט מגיע עוד סופשבוע.