אני: זהו, היה בלאגן אבל עכשיו יהיה בסדר
אלוהים: פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח...
את הקטע הקודם כתבתי בזמן שחיכיתי במיון נשים במרפאה שהרופא יראה אותי ויגיד "חבל, בהצלחה בפעם הבאה". אבל לרופא, שבהחלט משתייך לזן ה"למה לעזאזל הלכת להיות רופא אם אתה שונא בני אדם???", היו תוכניות אחרות. זה לא שהוא טרח להסתכל על הצילומי אולטרסאונד, הוא פשוט הסתכל על מה שהטכנאית אולטרסאונד כתבה ומצא שם את מה שהוא חיפש מהתחלה- סיבה להעביר אותי לאחריות של מישהו אחר. אחרי שעה שהוא הקליד משהו באצבע אחת הוא הסתכל עלי במבט מעט מאשים ושאל אותי "מה יהיה?" (מה לעזאזל? זה מה שהיה לך להגיד לי? לשאול אותי מה יהיה???) הוא נתן לי הפניה לבית חולים כרמל. בלי הסברים, בלי איזשהו נסיון הרגעה, לכי לבית חולים, עזבי אותי בשקט.
מה שהיה כתוב שם זה חשש לחוץ רחמי
הגענו לבית חולים כרמל, לתוך ערימה של אנשים ובלאגן. אחרי כשעה המתנה קיבלה אותי אחות באמת סימפטית, שמה עלי צמיד כחול (זהו, עכשיו את מאושפזת, את לא יכולה לצאת מהבית חולים), שאלה אותי למה הרופא חושב שיש לי הריון חוץ רחמי (כי הוא אדיוט?), לקחה לי כמה מבחנות דם ושלחה אותי לחכות שעה וחצי עד שיחזרו התוצאות. שלחתי את האחד להביא לי את הטאבלט ובינתים טלפון לאמא שכמובן הספיקה להגיע לפני התוצאות. מה אני אעשה כשאני לא אוכל להתקשר ולבקש שתבוא?
ואז הגיעו התוצאות ואיתן גם משהו מפתיע שמזמן לא פגשתי- רופאה נחמדה. סימפטית, מסבירה, מתעניינת, שואלת על הנסיעה הקרובה, כל זה בזמן שהיא חוזרת על בדיקת האולטרסאונד (בצדק,גם אני לא סמכתי על הטכנאית של לין) ואז אמרה לי "יקירתי, בהחלט יש פה ממצא".
"ממצא" כפי שלמדתי בהמשך זה השם הרשמי לדבר הזה שגדל מחוץ לרחם. לא הריון, לא ביצית מופרית, "ממצא". זה הופך את זה יותר קל אחר כך לתת זריקה של חומר כימותרפי שבמינונים גבוהים יותר מונע התפתחות גידולים, אבל במינון נמוך הוא פשוט עוצר את ההתפתחות של ה"ממצא". כי הממצא הוא כמו גידול, צריך לסלק אותו.
וצריך ביקורת שבוע אחר כך, לבדוק ש"הממצא נספג" שזה דרך נחמדה להגיד "הרגנו את ההריון שסיכן לך את החיים".
אז זהו, אני עדיין כאן. בהסגר אצל אמא שלי שלא מסכימה לי להרים יותר מכוס מים או ללכת יותר מהר מחתול עצל. האחד בינתים הצליח להגיע לשיקגו ואפילו לדירה. שלחתי איתו גם את הטאבלט עם תוכנת ניווט טובה, אז עכשיו אני חסרת טאבלט. אני נחה אצל אמא והוא מסכן צריך לארגן את הכל, למצוא איך לשלם חשמל, לארגן ציוד בסיסי למחיה. אני יודעת שזה לא נשמע אמין אבל זה ממש מבאס אותי שאני לא עוברת איתו את זה.
נראה לכם שזה מספיק צרות למעבר, או שמחכות לי עוד הפתעות?
אלוהים: פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח...
את הקטע הקודם כתבתי בזמן שחיכיתי במיון נשים במרפאה שהרופא יראה אותי ויגיד "חבל, בהצלחה בפעם הבאה". אבל לרופא, שבהחלט משתייך לזן ה"למה לעזאזל הלכת להיות רופא אם אתה שונא בני אדם???", היו תוכניות אחרות. זה לא שהוא טרח להסתכל על הצילומי אולטרסאונד, הוא פשוט הסתכל על מה שהטכנאית אולטרסאונד כתבה ומצא שם את מה שהוא חיפש מהתחלה- סיבה להעביר אותי לאחריות של מישהו אחר. אחרי שעה שהוא הקליד משהו באצבע אחת הוא הסתכל עלי במבט מעט מאשים ושאל אותי "מה יהיה?" (מה לעזאזל? זה מה שהיה לך להגיד לי? לשאול אותי מה יהיה???) הוא נתן לי הפניה לבית חולים כרמל. בלי הסברים, בלי איזשהו נסיון הרגעה, לכי לבית חולים, עזבי אותי בשקט.
מה שהיה כתוב שם זה חשש לחוץ רחמי
הגענו לבית חולים כרמל, לתוך ערימה של אנשים ובלאגן. אחרי כשעה המתנה קיבלה אותי אחות באמת סימפטית, שמה עלי צמיד כחול (זהו, עכשיו את מאושפזת, את לא יכולה לצאת מהבית חולים), שאלה אותי למה הרופא חושב שיש לי הריון חוץ רחמי (כי הוא אדיוט?), לקחה לי כמה מבחנות דם ושלחה אותי לחכות שעה וחצי עד שיחזרו התוצאות. שלחתי את האחד להביא לי את הטאבלט ובינתים טלפון לאמא שכמובן הספיקה להגיע לפני התוצאות. מה אני אעשה כשאני לא אוכל להתקשר ולבקש שתבוא?
ואז הגיעו התוצאות ואיתן גם משהו מפתיע שמזמן לא פגשתי- רופאה נחמדה. סימפטית, מסבירה, מתעניינת, שואלת על הנסיעה הקרובה, כל זה בזמן שהיא חוזרת על בדיקת האולטרסאונד (בצדק,גם אני לא סמכתי על הטכנאית של לין) ואז אמרה לי "יקירתי, בהחלט יש פה ממצא".
"ממצא" כפי שלמדתי בהמשך זה השם הרשמי לדבר הזה שגדל מחוץ לרחם. לא הריון, לא ביצית מופרית, "ממצא". זה הופך את זה יותר קל אחר כך לתת זריקה של חומר כימותרפי שבמינונים גבוהים יותר מונע התפתחות גידולים, אבל במינון נמוך הוא פשוט עוצר את ההתפתחות של ה"ממצא". כי הממצא הוא כמו גידול, צריך לסלק אותו.
וצריך ביקורת שבוע אחר כך, לבדוק ש"הממצא נספג" שזה דרך נחמדה להגיד "הרגנו את ההריון שסיכן לך את החיים".
אז זהו, אני עדיין כאן. בהסגר אצל אמא שלי שלא מסכימה לי להרים יותר מכוס מים או ללכת יותר מהר מחתול עצל. האחד בינתים הצליח להגיע לשיקגו ואפילו לדירה. שלחתי איתו גם את הטאבלט עם תוכנת ניווט טובה, אז עכשיו אני חסרת טאבלט. אני נחה אצל אמא והוא מסכן צריך לארגן את הכל, למצוא איך לשלם חשמל, לארגן ציוד בסיסי למחיה. אני יודעת שזה לא נשמע אמין אבל זה ממש מבאס אותי שאני לא עוברת איתו את זה.
נראה לכם שזה מספיק צרות למעבר, או שמחכות לי עוד הפתעות?
נראה לי שיש יותר ויותר רופאים מהזן של "למה לעזאזל הלכת להיות רופא אם אתה שונא בני אדם"
השבמחקלקח לי שנים, שנים למצוא רופאת נשים נחמדה
שבאמת מסבירה דברים ולא רק שולחת אותי ל20 אלף בדיקות מלחיצות
אגב, יש איזו סיבה מוצדקת למה ביצית מופרית טועה בדרך?
לצערי רוב הרופאים שייכים לקטגוריה הזו. למרות שגם הרופאת משפחה שלי מאוד נחמדה. יום אחרי היא שלחה לי מייל שהיא קיבלה עידכון על ההריון והיא מצטערת ומאחלת לי בהצלחה. יש כמה רופאים סימפטים, חבל שיש הרבה יותר כאלה שלא.
השבמחקיש כל מיני סיבות להריון חוץ רחמי, דלקת בחצוצרה, חסימה ועוד. הסיבה העיקרית היא בעצם הסיבה הכי נפוצה בכל דבר שקשור לפוריות והיא- אין לנו מושג.
אוי יקירתי איזו סאגה! אבל האמת שנחמד או לא - מזל שזה לא עבר מתחת לרדאר. "ממצאים" כאלה באמת מסכנים את חייך, וטוב שפעלו "לספוג" אותו ויפה שעה אחת קודם.
השבמחקלגבי השאלה במשפט האחרון: צאי מתוך הנחה שמצפות לכם עוד הפתעות. למה? כי עדיף במקרה הזה להתאכזב לטובה (וואלה בסוף הכל עבר חלק!) מאשר להיות מופתע לרעה שוב ושוב....זה לא כלל ברזל בחיים בדרך כלל אבל נראה לי שזה מתאים לעכשיו....אז נשמי עמוק ואמרי לעצמך: אוקי, מה עכשיו?
ועוד משהו - אפשר בהחלט למצוא את היתרונות בכך שהאחד חייב להתארגן לבד בשלב ראשון, ואת כבר תגיעי לשלב הבא.... ;) מרשעת שכמותי
אני יודעת שזה נוח שהוא מתארגן לבד, אבל אני באמת רוצה להיות שם איתו. אנחנו מתחילים שם חיים חדשים ואני רוצה להתחיל אותם ביחד.
השבמחקהוא כבר קנה כל מה שצריך למטבח והיום הוא הולך לאיקאה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקשר אותו עם מישהו שמוכר ספה ומזרון.
לא ככה זה היה אמור להיות
מאחל לך רק הפתעות טובות
השבמחקושבפעם הבאה תקלטי במקום הטבעי