יום אחרון בעבודה

לא חשבתי שזה יהיה ככה מרגש, לא הצלחתי ללכת.

בבוקר קניתי 2 עוגות וכמה בורקסים ועוד עוגה שאבא שלי הכין, חשבתי שיספיק ואולי אפילו יותר מדי. גם הזמנתי חדר ישיבות גדול וחשבתי שאולי זה יותר מדי. בסוף החדר היה מלא ולא נשאר כלום. באו המנהל, המנהל של המנהל והמנהל מסדר 3. המנהל מסדר 4 שפעם היה המנהל הישיר שלי בא באופן אישי לפני הפריסה להגיד שלום, מה שהיה ממש נחמד כי הוא מאוד עסוק בתפקיד החשוב שלו אבל עדיין הוא מצא זמן לבוא ולהגיד שלום ובהצלחה. 

לסדר את השולחן היה קשה. בשבע שנים עבודה צוברים המון בלאגן. גרסתי וזרקתי בלי חשבון, סתמתי את המגרסה והייתי צריכה ללכת לאחת רחוקה. הזדכיתי על המחשב וחילקתי את כל הצעצועים שהיו לי על השולחן לחברים.

ואז הסבב פרידה ובעיקר הפרידה מהבנות האחרות במחלקה. זה מרגש כי אף פעם לא הסתדרתי עם בנות, תמיד פחדתי מהן. גברים הרבה יותר פשוטים, נשים הן כלבות. אבל כאן פגשתי כמה בנות שנהיו חברות ממש טובות ועם כל אחת מהן ישבתי לשיחת פרידה ארוכה ועצובה.

 

גיליתי שאני ממש עוזבת בזמן הנכון. שני השותפים שלי לחדר, אחד התחתן חודש לפני ואחת 5 חודשים לפני. קצת אחרי שנגמר סבב החתונות התחילו ההערות המאוד מעצבנות על מי מאיתנו יעשה ילדים ראשון (דחיפת האף הזו, זה משהו שאני לא אתגעגע אליו). אז אשתו של הראשון בחודש שישי והיום השניה סיפרה לי שהיא בחודש שלישי. אני מאוד שמחה בשביל שניהם אבל בחיי שלא הייתי מסוגלת לשמוע את כל ההערות שאני יודעת שהיו מגיעות בנוגע אלי. 

 

הבית לא מרגיש מתרוקן, להיפך, הוא רק נראה יותר מלא בלאגן. בא היום מישהו לקחת מנורה, שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד משהו, כל מה שכאן למסירה. הוא התלהב ורוקן כמעט כל הדברים הקטנים כולל קומקום חשמלי, קומקום בריטה, פילטרים שלא מתאימים לקומקום (כי אולי הוא יקנה קומקום אחר), פחים, תמונה, ג'ירפה בלי אוזניים, הוא יצא מאושר. אני רק חוששת שהשותפות שלו לדירה יזרקו אותו כשהן יראו כמה זבל הוא הביא הביתה. 

קנינו מזוודות. בעיקרון אפשר להתחיל לארוז. זה נראה כל כך קשה, בא לי פשוט לא לקחת כלום ולקנות הכל שם. מצד שני אני שונאת קניות אז עכשיו צריך לסבול קצת למען אני העתידית. גם ככה נצטרך לקנות בגדים חמים.