דאגות

הדברים שהכי מדאיגים אותי הם דברים שאני לא יכולה לעשות כלום לגביהם. שצריך לעשות משהו לגביהם אבל אני לא יכולה לעשות את זה. בגלל זה אני מפחדת מהמעבר. מזה שאני תלויה באחד שיסדיר את כל העניינים שלו עם האוניברסיטה כדי שיהיה בסדר.

ולו לא נעים. לא נעים לשלוח מייל ולהזכיר למנחה העתידי שלו שיש גם טפסים שצריך למלא. ולא נעים לו לנדנד למשרד שמטפל בנושאים אז במשך חודש הוא חיכה וכל פעם אמר נחכה עוד קצת, בטח לוקח להם זמן. עד שהוא שאל אותם מה קורה עם הטפסים והם ענו לו "וואלה צודק, טוב שאמרת" ושלחו לו את הטופס האלקטרוני עוד באותו יום. ואת הטופס המודפס בפדאקס תוך שבוע. ביום שני הטופס הגיע ומאז הוא צריך לבדוק באתר שלהם מה עושים עם זה. ולברר אם אפשר לקבל מעונות. אנחנו אמורים לטוס עוד חודשיים וממש כדאי שנזמין כרטיסים כבר עכשיו אחרת הם יהיו ממש יקרים כי חגים, אבל עדיף לא להזמין טיסה לפני שלפחות נדע שעניין הויזה יסתדר ושיש לנו איפה לגור. וכדי שיהיה לנו איפה לגור צריך או להרשם למעונות או למצוא משהו זמני ב airbnb שנוכל ממנו לחפש דירה קבועה. כבר שבוע הוא אומר שמחר הוא יבדוק מה עם מעונות. 

ועכשיו ביטוח לאומי שוב מציקים לו. יש להם משהו נגדו. בתחילת השנה הם שלחו לו דרישה לדמי סחיטה (סליחה, תשלום) והוא הוכיח להם באותות ומופתים (ובתלוש משכורת) ששילמו עליו בט"ל בחלק מהחודשים ועל האחרים שילמתי (כי הוא לא זוכר לעשות את זה) וקיבלתי אישור ששילמתי אבל בלי פירוט על מה ועכשיו הם שוב דורשים תשלום על אותם חודשים. ושוב אני לא יכולה לעשות כלום כי זה עניין שלו מולם. 

 

מצד שני גם מה שאני צריכה לעשות אני לא בדיוק עושה. שלחתי קורות חיים לשתי חברות אבל לא השקעתי בלחפש עוד ולא שלחתי מיילים ולא חיפשתי קבוצת פייסבוק של ישראלים בשיקגו (שזה בעצם הסיבה היחידה שהצטרפתי לרשע הזה) ולא עשיתי עוד דברים שצריך לעשות.

 

לי לפחות יש תירוץ- אחת מהתופעות לוואי של ההורמונים שאני לוקחת היא דיכאון. ואם יש משהו שאני לא מפספסת בכל הטיפולים האלה זה את התופעות לוואי. כבר שבועיים (מאז שהתחלתי עם הסוג הנוכחי) אין לי כוח לעשות כלום ואני מבואסת ורעבה כל הזמן. הבעיה היא שבמקום שהוא יבין שאני במצב דפוק כרגע ויעודד אותי הוא בעצמו מתנהג מבואס ועצבני, מה שעוד יותר מעצבן אותי ואז הוא מאשים אותי שאני אגרסיבית. ברור שאני אגרסיבית, אני הורמונלית והוא מתחיל לספר לי על חבר שלו שרק עכשיו יצא מהאקדמיה ובלי שום נסיון קיבל עבודה עם רלוונטיות די נמוכה למה שהוא למד אבל עם משכורת משמעותית יותר גבוהה משלי והוא לא מבין למה זה מבאס אותי ולמה לא בא לי שהוא ימשיך לחפור על זה. בתור אקדמאי שרגיל שכמעט כולם מרוויחים יותר ממנו, ברור שהוא לא יבין. ולמה שהוא יבין את עניין הדיכאון, הוא לא זה שלא מצליח לעשות מה שכל ילדה בת 16 שיודעת לשכב על הגב יכולה לעשות. הוא לא זה שהזריק לעצמו דברים ודחף לעצמו הורמונים ושכב על הגב על שולחן עינויים בזמן שרופא הסתכל לו מבפנים ומדד גודל של זקיקים. למה שיבין ויעודד כשהוא יכול להיות בבאסה בעצמו בלי שום סיבה. 

אוף.