מחקרים מוכיחים: פייסבוק גורם לדכאון.

אנשים מפרסמים רק דברים יפים, כמה הם נהנים, כמה טוב להם. אף אחד לא ישים סטטוס דכאון. ככה יוצא שאדם שמסתכל בפייסבוק רואה את כל החברים שלו נהנים מהחיים והוא בטוח שרק החיים שלו דפוקים. 

הנה למשל, אתמול העלתי אלבום שקראתי לו טיול לאגם, עם כל מיני תמונות של האגם (כמובן), של עצים אחרי שלכת, של אווזים, שחפים וסנאי (אני עדיין מתה על החיות הטפשיות האלו). מה שלא פרסמתי שם זה את העובדה שהטיול נגמר כשהאופניים שלי נדפקו בצורה כזו שהגלגל לא יכל להסתובב יותר (המנגנון של ההילוכים איכשהו הצליח להיכנס בתוך החישוקים של הגלגל ולהתקע שם, אין לי מושג איך). לא לדאוג לי, לא קרה כלום, מסתבר שזה מה שקורה כשקונים אופניים זולות. בכל מקרה, אני תקועה עם אופניים שאני אפילו לא יכולה לקחת הביתה כי הגלגל לא מסתובב ולסחוב אותם כבד מדי. השארתי אותם קשורים לעמוד והלכתי הביתה. 

היום ירד גשם כל היום אבל האחד רצה בכל זאת ללכת לראות מה קרה להם אז יצאנו עם כלי עבודה ומטריה ובגשם רציף ומעצבן הוא עמד וניסה לשחרר שם משהו כדי שלפחות נוכל לקחת אותם למחסן שלא ימשיכו לעמוד בחוץ בגשם הזה, אולי בהמשך הוא יצליח לסדר אותם. בקטע הזה אני חייבת לפרגן לו, אני כבר הייתי מוכנה להשאיר אותם שם ורק לקחת את המנעול, מישהו בטוח יקח ויתקן אותם או לפחות ישתמש בהם לחלפים, אבל הוא לא מוותר בקלות בקטעים האלה. 

אז הסיפור הזה כמובן לא נספר כי זה יהרוס את הילת החול וכיף וזה. גם לא ניסיתי לצלם תמונות של סנאי מסכן בגשם, אבל זה בעיקר כי היה לי קר ורטוב.  

אני יודעת שזה רק אופניים ועוד זולות ולפחות לי לא קרה כלום, אבל זה הרבה דברים קטנים ומעצבנים שמשתבשים כמו קונדום שנקרע ושולח אותי לבית מרקחת לקנות גלולת היום שאחרי כמו ילדה חסרת אחריות, או שיחת טלפון של 20 דקות שבה אני מנסה לשלם את החשבון אשראי (זה לא אוטומטי, מה פתאום שזה יהיה כזה פשוט?) ואם תוסיפו לזה את כל הסיפור של לפני הנסיעה אני מתחילה לחשוב שמישהו מנסה לשבש לי את החיים. אולי כל הנסיעה הזו לא היתה רעיון כל כך טוב אחרי הכל. 

 

אופניים ז"ל, רגע לפני המוות