יום חמישי, 28 באפריל 2016

יום 51, במטוס

אתמול בערב אחרי הכנתי את כל מה שצריך, שמתי את הטאבלט בתיק גב, הכנתי לי ביגל לבוקר ושמתי במקרר, כיוונתי שעון לחמש ורבע וליתר בטחון את הטלפון ל10 דקות אחרי.


מכירים את הקטע הזה שאתם חולמים שאתם קמים בבוקר ומתארגנים והכל ואז מבינים שזה היה חלום ומתבאסים שאתם צריכים שוב לקום? בבוקר 3 פעמים חלמתי שאני קמה בחמש ורבע. פעם ראשונה הייתי אצל אמא שלי, שמתי לעצמי 3 שעונים מעוררים, 2 מהם היו בהיסט של 12 שעות (לעזאזל עם האמריקאים האלה, לא מכירים את השעון של 24 שעות) והשלישי היה מכוון ל10 דקות מאוחר יותר, מזל שהתעוררתי לבד. בפעם השניה הייתי בדרך לטיול עם אנשים מהעבודה, זכרתי לקחת את הביגל וגם בקבוק מים אבל פחדתי שהוא ירטיב את הטאבלט שהיה בתיק. הטיול היה אמור להיות במים אז בכל מקרה החלטתי שאני אעביר את הטאבלט לתיק השני. בפעם השלישית זה שוב היה לטיול אבל חמש ורבע זה באמת מוקדם מדי ולא היה אף אחד בנקודת האיסוף. ואז השעון באמת צלצל.


 


לשדה התעופה הגעתי שעה ורבע לפני העליה למטוס. קצת סיבובים בשדה תעופה, רבע שעה בבטחון ויש לי 45 דקות להעביר בשדה, החלטתי לפנק את עצמי בקפה וארוחת בוקר ולשמור את הביגל לטיסה. יש כמה דוכני אוכל וכמה דוכני סטארבקס עם תור ארוך. מצאתי איזה פוד קורט נידח עם סטארבקס אחד שיש בו תור ועוד כמה דוכנים בלי קונים. הלכתי לאחד שכתוב עליו שיש בו קפה ומאפים נחמדים ושאלתי אם יש קפוצ'ינו או לאטה. המוכרת בחוסר יחס הצביעה לסטארבקס. פלא שאין להם קונים. בכל זאת קניתי מהם קוראסון עם גבינה כי הוא נראה ממש טוב והלכתי לסטארבקס לקנות לאטה כי את הקפוצ'ינו הם שורפים והלאטה סתם דלוח אבל לפחות יש בו קפאין. איכשהו נראה שבשדה התעופה פתאום הנימוס קצת נעלם, במקום לעמוד בתור לעליה יש גוש אנשים כמו בארץ. איש מבוגר עוקף את התור, אישתו שואלת לאן הוא הולך והוא עונה לה שכל אלה לא עמודים בתור. אז מה בדיוק אנחנו עושים פה לדעתך, צופים במטוס ממריא? עד שאני מגיעה לשער הצוות מודיע שלא מעלים יותר מזוודות טרולי לתא נוסעים וצריך להפקיד אותן. זה טוב כי ממילא אין לי משהו חשוב שם וככה לא תהיה לי בעיה למצוא לה מקום, הסיבה היחידה שלקחתי טרולי היא כדי לא לשלם ולבזבז זמן על ההפקדה של מזוודה גדולה.


 


עכשיו במטוס, כמובן בלי אינטרנט כי הוא בתשלום ולא דחוף לי כרגע לבדוק מיילים, יש לי אפליקציית ספרים אבל בדיוק סיימתי ספר ושכחתי שאני צריכה להוריד ספר אחר למכשיר, טוב נו נקרא סאנדמן. בטיסה מהארץ כשהגענו לפה רגע לפני פירמטתי את הטלפון אז לא היה לי עליו לא מוזיקה ולא פודקאסטים ולא הטענתי את הטאבלט אז היה ממש משעמם. עכשיו לפחות יש מה לשמוע. וגם זה טיסה קצרה וסיכוי סביר שהדמוי קפה ששתיתי לא יפריע לי לישון. אני יושבת ליד ההוא שעקף את התור קודם.הוא שולף בננה ושוקולד פרה וכמעט מעיף לי מרפק לפנים בדרך. אני תוהה אם השוקולד אומר עליו משהו. אני יודעת שמכורים אותו ברשת סופרים גדולה ובפסח גם בסופרים קטנים. יש לזוג הזה מראה קצת יהודי, אני לא רואה סיבה אחרת שמישהו בארצות הברית יאכל שוקולד פרה, אבל אמריקאים, לך תבין.


עדכו מאוחר, כשעמדתי בסוף הטיסה האישה ראתה את התיק גב שלי שאלה אם למדתי בטכניון. לא כל כך הצלחתי להבין מאיפה היא מכירה את המוסד אבל לפי אופי השיחה אני די נשוכנעת שהם יהודים.


 




 


סוף היום. טיסות זה דבר מתיש וחום גם. מזל שכתבתי פוסט שלם במטוס ואפשר פשוט להעתקהדבק אותו. בקצרה המקום הזה נראה בדיוק כמו סרט אמריקאי על פלורידה. יותר באריכות מחר.

5 תגובות:

  1. תהני בובה! מחכה לעדכון בפלורידה אמור להיות מזג אויר מצוין כל השנה :)

    השבמחק
  2. אני לא יודעת אם זה נחשב מצויין, בקיץ ממש חם פה. כרגע זה כבר קיץ, שינוי מרענן משיקגו

    השבמחק
  3. לפי השוקולד ישראלים, בטוח. ישראלים ושוקולד במטוס זה כבר קלישאה (תמכור לה שוקולד יא זבל, מה היא, ערביה?). אגב, ממעט הניסיון שלי קצת מתחמם וכולם משילים את הנימוס יחד עם הטמפרטורות: נסי לראות איך נראה תור באנגליה בחום של ארבעים מעלות. לגמרי לוונטיני.  

    השבמחק
  4. דווקא לא ישראלים אבל יהודים בטוח. פה לגמרי חם אבל אין כמעט אנשים אז קשה לשפוט.

    השבמחק
  5. לגמרי ישראלים או יהודים עם קרובים בישראל....
    יאללה כבר סקרנית לקרוא איך היה לך בפלורידה

    השבמחק