יום 43, ארוחת ערב

המנחה של האחד זכה לכבוד כלשהו ונתן הרצאה באירוע חגיגי שכולל גם קבלת פנים וארוחה וכל הסטודנטים שלו זכו להזמנה זוגית לאירוע. מעניין, מכל הסטודנטים בקבוצה שלו רק הוא נשוי. אניווי, המנחה שלו יודע לתת הרצאה ואני ממש הצלחתי להבין את רובה למרות שאני לא מכירה את המושגים, טוב זה לא חוכמה, היו לו כמה תמונות וסרטונים ממש מגניבים. פיזיקאים נסיונאים עושים דברים ממש מגניבים. 

החלק של קבלת הפנים היה מוזר. לא כל כך ידעתי איך להתלבש לאירוע אז החלטתי ללכת על חגיגי, חצאית וסריג, מה שאולי היה לא מתאים, כי הסטודנטים (והסטודנטיות) באו רובם בג'ינס וחולצה מכופתרת. היו גם אורחים חגיגיים, אלה היו בעיקר הפרופסורים המבוגרים וביניהם כמות הנשים היתה קטנה באופן בולט. תהיתי כמה זקנה אני נראית בקהל הזה. בכל מקרה, הרבה אנשים דחוסים בחדר לא כל כך גדול, בצד בר עם יין ובירה ומלצרים עם מגשים ועליהם ביסונים (מנות בגודל ביס) מנסים לפלס דרך בקהל, עד שהם מגיעים לאמצע החדר המגש שלהם מתרוקן. הצעתי לכמה מהניסיונאים לנסות לעשות מעקב על תנועת האנשים בחדר ועל זרימת האוכל ולהשוות למודלי תנועת גז, דווקא התגובות היו חיוביות. 

בסיום היתה ארוחת ערב. אם הייתי מוציאה את הטלפון ומתחילה לצלם אני בטוחה שכולם היו מסתכלים עלי במבט מזועזע, אז הסתפקתי בצילום של התפריט, אבל תאמינו לי שהמראה של המנות היה ממש מרשים והטעם לא פחות. השולחן היה ערוך עם 3 מזלגות, 2 סכינים ועוד סכין לחמאה וכף, צלחת קטנה עם משולש חמאה אישי בצבעים (לבן כתום ירוק), כוס עם מים וכוס ליין. ומפית בד שכולם פרסו על הברכיים כמו סועדים מנומסים. המלצרים פיזרו את האוכל ביעילות ממש מרשימה, קבוצה של מלצרים הקיפו את השולחן ודאגו שכל יושבי השולחן יקבלו את המנה בדיוק באותו הרגע (חוץ מהמנה העיקרית ששלושה צמחוניים בשולחן עשו בעיות). אף כוס יין לא היתה ריקה אפילו לרגע (בתחילת הארוחה המלצר של היין דאג לקחת את הכוסות של אלה שלא רצו יין). באופן מפתיע המנות היו בגודל סביר ובטעמים מעודנים. כנראה שאוכל באמריקה הוא טוב רק אם הוא יקר. 

מעניין איך ארועים כאלה נראים בארץ.