פוסט עדכון

אז מה חדש?

הממ....                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

טוב נעבור לקיטורים.

אני כבר לא רוצה לדבר עם אנשים בארץ כי אז מגיעה השאלה הזו, אז מה חדש, איך מתקדם? והתשובה היא לא מתקדם. אין חדש. אין עבודה, אין שפה, קשה, קשה. החדשות הכי מרגשות הן שעומדים לפתוח מרשל'ס בשכונה שלנו, זה מרגש את האחד בעיקר כי המשפחה שלו מתים על החנות הזו. אני שונאת ללכת לשם עם האחד כי אני מרגישה כמו גבר שמלווה אישה במסע קניות, בסופו של דבר אני מתיישבת על ספסל ורק מחכה שנצא כבר. 

 

אני שולחת קורות חיים על אוטומט, לא משקיעה מחשבה כי אני יודעת שאם אני אחכה אני אתאכזב. אני כבר לא מאמינה שזה יגיע. הביקורים בבית חולים לבדיקות דם כבר הפכו לשגרה, הפקידות של הבוקר מכירות אותי, כל חודש מחדש מתחילים, מקווים שאולי הפעם אבל זה כבר נהיה כמו עם החיפוש עבודה, לא באמת מאמינה שזה יקרה. אני רוצה לעבור לשלב הבא, להפריה חוץ גופית, הרופאה מוכנה להעביר אותי אבל ממליצה קודם לתת עוד כמה נסיונות וגם אמא שלי וגם האחד אומרים לי לתת עוד נסיון לפני שעוברים לחלק הקשה כי פעם אחת זה כבר הצליח. אבל זה לא באמת הצליח, נכון? 

בעבודה הזמנית הייתי יום אחד מלא וכנראה שלא ממש אהבו אותי לפני יומיים קיבלתי מייל בבוקר שמבקש שאני אבוא בצהריים, בבקשה בבקשה preaty please. תוך 3 דקות עניתי שאין בעיה. אחרי שעה קיבלתי תשובה שממש תודה אבל לא צריך, מצאנו מישהו אחר. תודה.

 

לאחד לעומת זאת הולך ממש טוב. המנחים שלו מרוצים, הוא מתחיל לכתוב מאמר ואולי גם לשתף פעולה עם סטודנטים אחרים של המנחה ואולי גם עם פרופסורים אחרים. והוא מספר לי על כל זה באושר ואז שואל אותי "ומה את מספרת?". מה כבר יש לי לספר בדיוק? היום עשיתי כביסה? באמת שאני שמחה בשבילו אבל מה איתי? נראה שאני פה בשביל לעשות כל מה שלו אין זמן, לשטוף כלים, לעשות כביסה, לנקות, לשלם חשבונות. אפילו לשים צ'ק בתיבה בדרך לאוניברסיטה קשה לו. מדי פעם כשהוא רואה שאני בדכאון הוא שוטף כמה צלחות. באיזה שלב כשביקשתי ממנו להתקשר לביטוח לברר משהו לגבי מכתב שהם שלחו לו הוא אמר לי תעשי את זה את, אין לי זמן, למה אני צריך לעשות את זה? כי אנחנו פה בשבילך!!! בסוף כמובן שאני התקשרתי. 

 

שבוע הבא הוא נוסע לכנס ואני שוב נשארת לבד ושוב ההורים שלו יתקשרו לבדוק שאני לא בדיכאון ומה אני עושה כשהוא לא פה (בערך מה שאני עושה כשהוא כן פה). פעם קודמת שהוא נסע אמא שלי הבטיחה שבפעם הבאה שהוא ישאיר אותי ככה לבד היא תבוא להיות איתי ונטייל ביחד ואני קיוויתי שעד שזה יקרה כבר תהיה לי עבודה ולא יהיה לי זמן אבל אין עבודה והיא לא יכולה לבוא בגלל הטיפולים הכימוטרפיים שבכלל לא כתבתי עליהם פה כי אני לא רוצה אפילו לכתוב את זה.

אה, הנה עדכון, ההורים שלי התגרשו. עכשיו זה רשמי. כבר 7 שנים בערך שהם לא ביחד אבל עכשיו פתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה להתגרש. כנראה חברה שלו לחצה. אף פעם לא סבלתי אותה. מזמן לא דיברתי איתו, התקשרתי לפני שבוע אבל הוא לא ענה ולא נראה לי שהוא יודע איך להתקשר אלי למרות שהסברתי לו לפני שנסענו והתקנתי לו וייבר. לא משנה, אני לא בטוחה שיש לי כוח לדבר איתו. אם אמא אני מדברת פעם בשבוע והשיחות נעשות יותר ויותר קשות, כל פעם השיחה לוקחת שעה והיא לא רוצה לנתק ומבקשת שאני אספר עוד משהו ומחכה לחדשות טובות ופשוט אין לי אז היא מספרת ומעמידה פנים שהכל נפלא והטיפולים עוברים בקלות והכל בסדר אבל בין הסיפורים מדי פעם נכנסים משפטים שאומרים שלא, לא הכל בסדר ואני לא נמצאת שם איתה.

 

טוב, אז זה העדכון. אני חושבת שאני אצמד לתמונות בינתיים.