הרי גם ככה שום דבר לא הולך לפי התוכנית. אז תכננתי לנסוע לארץ ביוני, תכננתי לראות את כולם, תכננתי להיות אם אמא שלי בניתוח שלה, הבטחתי לה שאני אהיה בניתוח שלה, אמרתי לה שאם היא יכולה שתנסה לקבוע אותו לתחילת יולי, ככה אני אפילו לא אצטרך לשנות את התאריך של הכרטיס חזרה שעדיין יש לי. אז מה אם תכננתי.
עד עכשיו דחינו את ה IVF, הרופאה אמרה שכדאי לתת עוד כמה נסיונות לIUI, שזה תהליך לא נעים בכלל וכדאי קודם לדעת שנתנו צ'אנס לתהליך הקל יותר, אחרי הכל, פעם אחת זה כבר עבד, בערך. ועכשיו החלטתי שאני לא מוכנה יותר לדחות את זה, ניסינו מספיק. רק שהתאריך הכי מוקדם שפנוי זה בדיוק יוני. ואי אפשר לטוס כמה ימים אחרי כי אם זה יצליח, ואנחנו מאוד מקווים שיצליח, אני אצטרך להיות במעקב צמוד.
אמא שלי אמרה שכמובן לדחות את הטיסה, לא לדאוג לה, היא מוקפת באנשים תומכים, היא אפילו רוצה לשלוח לי מישהו, אולי לבקש את אחת הדודות שתבוא להיות איתי. הבטחתי לה שהאחד יהיה מספיק זמין ותומך בשבילי. אני מקווה שהוא באמת יהיה. אני לא בטוחה בזה.
אני מתכננת ואלוהים צוחק לי בפרצוף, אולי עדיף לא לתכנן כלום, פחות לחיות את היום, לעזאזל מחר.
בהצלחה בתהליך, יקירה. זה לא יהיה פשוט, ואני בטוחה שגם לא יהיה פשוט להיות רחוקה מאמא בזמן הניתוח שלה. אבל ככה זה באמת בחיים - אנחנו מתכננים ומתכננים ואלוהים צוחק בפרצוף. שנים נמנעתי מלתכנן בגלל סיבה זו בדיוק, ולאחרונה התחלתי להבין שהפחד שלי מאכזבה יצא מכל פרופורציה. אין מה להפסיק לתכנן, אבל כן יש מה להבין שתכניות עלולות להשתבש ולהשתנות, וזה בסדר לחיות עם אי הוודאות הזאת....שהיא בעצם הקשה מכל
השבמחק