יום 19, זכרונות מהטירונות (טירונות קד"צ, בית זונות)

לקוראת שלא מגיבה, חשבתי עליך והחלטתי לכתוב את זה. 

היום הראשון בצבא. גיל 18 ו-3 ימים. 6 ימים אחרי הבגרות האחרונה (מדעי המחשב). צוו הגיוס הגיע בערך שבוע לפני. עד אז ידעתי שאני אמורה להתגייס מתישהו ביולי אבל לא ברור מתי. כל המתנות שקיבלתי ליומולדת היו קשורות לצבא. הכי שיחק אותה ידיד שלי שהביא לי את מלכוד 22. אותו עותק שמופיע ברשימה מימין, למרות שעכשיו הוא נודד איפשהו בין חברים של חברים של אח שלי ואני לא חושבת שהוא אי פעם ימצא את דרכו חזרה אלי. אח שלי הביא לי את הספר השני של הרי פוטר (אז הוא היה חדש), עד סוף הטירונות סיימתי אותו, שתבינו כמה הייתי עסוקה שם. 

בבוקר נסעתי עם אבא למרכז הגיוס משם יוצאים האוטובוסים לתל השומר, כל האמהות בוכות ומנפפות לחיילים לעתיד ורק אבא שלי שלא ממש חזק ברגשות אומר בהצלחה ברגע הכניסה לבית החייל ומתסובב הביתה. אני משחקת אותה רגועה וסבבה, הכל קטן עלי, אני יודעת לאן אני הולכת.

מגיעים ללשכה, בלאגן והכל, פס יצור, החולצות שהבאתי לא מתאימות, גם הגרביים לא. סרט הדרכה לחיילות חדשות, טביעות אצבעות, זריקות, כל חיילת מקבלת תיק הגיינה אישית מתנת אולוויז (עדיין משמש לנסיעות), טלכרד שכתוב עליו בהצלחה גיוס 2000 (עד לפני 3 שנים עוד החזקתי אותו אצלי בארנק) ו200 שקלים על חשבון המשכורת הראשונה. מגיעים לבסיס ושם מעדכנים אותנו שהטירונות תהיה שבוע וחצי (טירונות קד"צ, בית זונות) ולא יוצאים הביתה באמצע. תכלס הגיוני אבל אחרי כל היום הזה זה נראה כמו הדבר הכי נורא שיש. התקשרתי לאמא חצי בוכה (פלאפונים אז רק נכנסו לשימוש, המפקדת עשתה לנו מסדר מטענים והוא קיבל פתק "מאושר". המטען המאושר הזה הלך איתי הרבה זמן). אמא שלי לא טובה בשיחות עידוד כי היא פשוט מתבאסת יותר ממני, מה שמזין את הבאסה שלי במשוב חיובי. ביום השני התקשרתי לסבתא שלי שהיתה קצת יותר מעודדת (זה היה כשהיא עוד היתה עצמאית, לפני השבץ שפגם לה ביכולת הדיבור). ביום השלישי התקשרתי לידיד שהביא את הספר והוא עשה לי את השיחה שהייתי צריכה לקבל כבר מההתחלה, הוא אמר לי "י'צעירה פעורה (הוא עם פזם של שנה וחצי) תתפסי את עצמך, כולה שבועיים, נפלת על צבא מתנה, תפסיקי לבכות". זה עשה  את זה ומאז הסתכלתי על כל השבוע וחצי הזה כעל משחק שצריך לשחק לפני שעוברים לדבר הבא.

בסופו של דבר הטירונות היתה לגמרי בית זונות, היינו בהילטונים של מחנה 80, לא עשינו כמעט כלום, בקושי ירינו פעם אחת, לא הסתובבנו עם נשק, בגלל שזה היה ביולי והיו כמה ימים של עומס חום אז עשינו עוד יותר כלום. היה לנו מפקדות אמיתיות ומפקדות חדשות, כאלה שרואים שזה פעם ראשונה שלהן בתפקיד וצחקנו עליהן. ביום האחרון אחת הטירוניות החליטה לעשות להן שיחת נזיפה על ההתנהלות הגרועה שלהן. היה משעשע.  

בסוף היה טקס השבעה (בלי הורים), היו כמה בנות שממש התרגשו, אני ניסיתי להרגיש משהו אבל לא ממש הצלחתי. התנך שקיבלנו עבר איתי מאז כמה דירות ועכשיו הוא מחכה אצל אמא שלי. בשיחות פרידה הבנות נתנו נאומים מרגשים על כל מיני קשקושים ואני לא ידעתי אם הן ממציאות את זה או שהן באמת מתרגשות, ניסיתי גם לזייף התרגשות אבל אני לא חושבת ששיכנעתי מישהי. לא עשו לנו שבירת דיסטנס, שזה מזל כי זה היה גורם לכל הטירונות המטופשת הזו להראות עוד יותר מגוחחת. היו כמה בנות שהעבירו פנקס צביעות (פנקס שבו כל אחת כותבת להן משהו למזכרת) אז כתבתי בכמה כאלה משפטי צביעות. לא התחברתי עם אף אחת. היו כמה בנות שהמשכו איתי לקורס, עם אחת מהן ממש רציתי להתחבר אבל לא כל כך ידעתי איך ובסוף היא התחברה למישהי אחרת שהיתה איתנו בטירונות ואני לא ממש אהבתי. 

סך הכל היתה חוויה די סתמית, כאילו אמרו לנו- אתן קורסיסטיות, מה שתעשו זה לא באמת צבא, אז בואו לרגע נשחק בכאילו צבא כדי שתוכלו להגיד שגם אתן יריתן פעם בנשק ואחר כך תמשיכו לתפקידים הג'ובניקים שלכם.