אני תוהה אם מישהו אחר חוץ ממני קרא את הספר הזה והרגיש רצון עז לתפוס את גיבורת הספר ולתת לה סטירה שתפתח לה את העיניים, להגיד לה לצאת מהסיפור הזה שבו היא חיה, אנחנו לא בתוך ספר ואת לא גיבורת הסיפור.
יש שלב בסיפור שבו ליאונה מחליטה לכתוב מכתב לדמות בספר שהיא קראה. במכתב היא מתעצבנת על הדמות שחיה לפי כל הספרים שהיא קראה ולא רואה את המציאות ואני חיכיתי שהיא תבין שבעצם היא כותבת לעצמה אבל לא, ליאונה ממשיכה לחיות בעולם הדמיוני על גבול האוטיסטי שלה.
אני רגילה שבספרים ישראלים קשה לי להזדהות עם הדמות הראשית. יש משהו ביוצרים ישראלים, אני מרגישה את זה גם בקולנוע, יש משהו בגיבורים שגורם לא לאהוב אותם. אני מכלילה כמובן, לא תמיד זה ככה, אבל יש לי את ההרגשה הזאת. תמיד יש משהו פגום, התנהלות לא הגיונית בצורה מעצבנת.
מלבד הגיבורה שהרגיזה אותי, רוב הספר די זרם ומשך אותי לקרוא עוד ולסיים את הספר ביום אחד (אולי זה הצורך בעיסוק שיעזור לי לשכוח ששוב נשארתי לבד בעיר זרה). אבל אז בא הסוף. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגדת סוף טוב שבו כל הקצוות סגורים, אבל כאן זה היה ממש קלישאה של סוף טוב. ואולי הסופרת עשתה את זה בכוונה, לאורך כל הספר הגיבורה חייה ברומן רומנטי אז סוף הספר הוא כמו סוף קלאסי של כל רומן של דיקנס, הנוול שכל מניעייו מתמצים בזה שהוא נוול ולכן עושה דברים רעים באופן לא הגיוני, מנסה לפגוע בגיבורה רק כי הוא רע וכמובן נענש על ידי הגורל ככה שאף אחד מהטובים לא יצא אשם.
באמת לא יודעת מי עוד קרא את הספר הזה, אני לא קראתי לא אותו ולא את סנדמן - אבל אני זוכרת שאת אוהבת ספרי פנטזיה ומקווה שתאהבי ותיהני. מעניין מאד מה שאמרת על גיבורים בספרים ישראליים. עם מי, למשל, בספרים לא ישראליים את כן מרגישה שאת מזדהה? יכול להיות שזה קשור לציפיה כלשהי, שבגלל שהם ישראליים אז את אמורה להזדהות, וזה לא קורה? ובעצם (וכאן בכלל נכנסתי ל’פלסף מיותר) למה את מתכוונת כשאת אומרת "מזדהה", אולי זה לא מה שאני מתכוונת. הרי לכל אחד מאיתנו שפה משל עצמו. ואני חושבת על הסיפור "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה (ספר איטלקי, מתרחש בנפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה) שעכשיו סיימתי, ספר שממש סבלתי בהתחלת הקריאה שלו אבל המשכתי בכל זאת...ולמרות שנהניתי ואהבתי, לא היתה שם אף דמות שהזדהיתי איתה. אף לא אחת....
השבמחקלא קראתי את הספר הזה אבל לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלך לגבי דמויות בספרים וסרטים ישראלים, לגמרי מזדהה איתך בנושא וגם בדכ לא מצליחה להתחבר אליהם למרות שכביכול יש לנו את אותו רקע...
השבמחקאולי להזדהות זה לא בדיוק המילה הנכונה, יותר לסמפט, לחבב. אם אני מסתכלת על הספרים שקראתי לאחרונה באפליקציה אז יש כמה ישראלים שדווקא בסדר, אשכול נבו למשל בנוילנד והמקווה האחרון בסיביר, הדמויות שם likeable. את הדמויות של עירית לינור אני אוהבת, אולי בגלל שאני מעריכה ציניות טובה. תוחלת החיים של אהבה, לא הזהיתי עם הדמויות כי הן מגיעות עם תפיסת עולם די שונה משלי אבל עדיין זה דמויות אמיתיות והרגשתי כל הסיפור שאני רוצה בטובתם ובגלל שהסיפור חושף את הסוף בהתחלה ככל שקראתי יותר זה יותר העציב אותי לדעת את הסוף. את הביתה מאוד אהבתי כי שם אמנם לא הרגשתי הזדהות עם הדמויות אבל מאוד עם הסיפור עצמו, ואולי בגלל שהגיבור של הספר הוא הקיבוץ עצמו ולא הדמויות שבו אז אפשר להגיד שכן הזדהיתי.
השבמחקאולי בגלל שיצא לי לקרוא עכשיו רצף של ספרים שעצבנו אותי אז אני עם ההרגשה הזו.
אולי בגלל שיש לנו אותו הרקע אז יותר מרגישים כמה ההתנהגות שלהם לא הגיונית, לא אמיתית. יכול להיות שהריחוק נותן יותר סובלנות כלפי האחר.
השבמחקאו שישראלים לא אוהבים את עצמם ולכן לא אוהבים את הדמויות שהם כותבים.