כשהייתי ילדה היו כל מיני חפצים שבלי שום סיבה מיוחדת פשוט משכו אותי. אני לא ידעתי וגם היום אני לא יודעת להסביר למה, משהו בצורה שלהם פשוט גרם לי לרצות אותם. בעיקר אהבתי דברים חדים. עד היום אני אוהבת דברים חדים. יום אחד מצאתי מחט של מזרק והתלהבתי ממנה, היא היתה נקייה כזו, חלקה וחדה. ואז אבא שלי אמר לי לזרוק אותה "את זוכרת ששאלת אותי מה זה איידס? (זה היה בתקופה שרק התחילו לדבר על איידס, התשובה שלו דרך אגב היתה כשתגדלי תביני) אז ככה זה עובר".
לא כל כך הבנתי אז תייגתי את זה תחת דברים שאני אבין יום אחד. רוב הזכרונות שלי מהילדות זה דברים שלא הבנתי וקטלגתי לי אותם כדי שיום אחד אני אבין.
למה נזכרתי בזה? כי עכשיו הייתי צריכה להזריק לעצמי והמזרק הוא קטן כזה ועשוי מזכוכית עם מחט דקה וחדה, בדיוק מסוג הדברים שאהבתי, נקי וקר והזכוכית שלו צלולה והוא משמיע צליל נחמד כשמקישים עליו. קצת התבאסתי לזרוק אותו לפח בסוף השימוש. (יש מצב שבכלל אסור לי לזרוק אותו לפח ואני צריכה להביא אותו לפסולת רפואית או משהו כזה אבל אין לי כוח, שמתי אותו בחזרה בקופסא שלו והורדתי את המרשם כדי שלא ידעו שזה שלי).
יש בך כנראה איזו אהבה לאסתטיקה מסוג מאד מסוים, אהבתי
השבמחקובא לי לחבק את הילדה שקטלגה לה זכרונות של דברים שהיא "יום אחד תבין"
אני חושבת שאין דבר מתסכל יותר לילד כשהוא שואל שאלה ומקבל תשובות כאלה. לדעתי לכל שאלה ניתן לתת תשובה ברמה הנוכחית שהילד עשוי להבין. צריך להתאמץ אולי קצת, צריך להעזר בדמיון, צריך להקפיד שכאשר הוא יבין קצת יותר הוא לא יחשוב ששיקרת לו בתשובה הקודמת - אבל זה שווה את זה. לילד מגיעות תשובות שיניחו את דעתו.