כמה אפשר לא לכתוב על זה

אני יכולה להתרכז רק בעצמי ובאחד שלי שנמצא רחוק ממני, אני יכולה לכתוב בקלילות ואפילו להיות מומלצת. אבל כמה אפשר ללכת מסביב. 

אנחנו רחוקים פיזית מכל הדברים הנוראים שקורים כאן לידינו. כל כך קרוב וכל כך רחוק. רחוק פיזית מספיק שלא יהיה ממה לפחד אבל קרוב מספיק שהלב יכאב. 

והלב כואב על כל דיווח, על כל בוקר שמתחיל בעוד חיילים ועוד התקלויות. הראש יודע שאי אפשר שיגמר עכשיו, כי אם יגמר עכשיו אז יחזור שוב בעוד שנה, אבל הלב אומר די כבר. 

כואב על החיילים שיצאו להגן על המולדת ולא יחזרו. כואב על המשפחות, הפחד הכי גדול, לאבד את היקר מכל. 

כואב על 3 הנערים שנחטפו ונרצחו על ידי בני בליעל, שכל חטאם היה הרצון לחופש תנועה, לתפוס טרמפים ולא לחיות כאסירים במדינתנו שלנו.

כואב על הנער משועפט. כואב לדעת שיהודים יכולים לעשות את זה. זה גזענות, אני יודעת, אבל מהערבים אפשר לצפות לאכזריות הזו. מהיהודים רציתי להאמין שלא. נכון, זה שונה, אצלם הרוצחים גיבורים, אצלנו כולם מגנים אותם. נכון, אנחנו יותר טובים מהם, אבל זה לא הופך אותנו ליותר טובים. זה לא משנה את העובדה שגם בקרבנו יש חיות, יש שנאה כזו חזקה שמוחקת כל אנושיות. היום זה מיעוט שבמיעוט, אבל מה יהיה מחר? איך נדע שמחר לא נהיה כולנו כמוהם?

כל פעם ששיר ברדיו נקטע, בכל פעם שהמחשב משמיע צליל הזהרה, כואב לי על תושבי הדרום ששוב רצים למקלט, על הילדים שגדלים בפחד. זה לא מגיע להם, לילדים האלה שככה תהיה הילדות שלהם. 

לא כואב לי על תושבי שכונת סג'עייה. להיפך, אני שואלת למה לא שיטחו את השכונה לפני שנכנסו, למנוע אבדן של חיים של החיילים שלנו. הם קיבלו אזהרות, זה השלטון שהם בחרו, שבחר להקריב אותם.  

כן כואב לי על הילדים. על ילדים שנהרגו כששיחקו בחוף הים. אני יודעת, לא, אני לא יודעת, אני מאמינה שלא התכוונו להרוג ילדים. אני מאמינה שלא היתה ברירה ועדיין כואב על הילדים. כואב לי שמי שמצטער על ילדים נחשב שמאלני עוכר ישראל. כואב לי לשמוע אנשים אומרים שהם בטח לא היו חפים מפשע, שהם בטח העבירו מטענים או אמצעי לחימה. כואב לראות איך הלב נאטם ולא מסוגל לחמול.

צהל צבא מוסרי? זיין. צבא מוסרי הוא צבא שלא נלחם באף אחד. מדינה שהצבא שלה מוסרי אוי לה ואבוי לה ביום שבו יתקפו אותה שכניה. אם צהל היה מוסרי מדינת ישראל לא היתה. נכון, כל מדינה אחרת שהיו תוקפים אותה וכו ונכון שעושים הכל כדי לצמצם פגיעה בחפים מפשע, אבל צריך לזכור שחפים מפשע נהרגים. גולדה מאיר אמרה "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם." אנחנו צריכים לזכור שאנחנו הורגים את ילדיהם. הם לא השאירו לנו ברירה, זה לא אומר שזה לא קורה. 

הם מנסים לפגוע בנו וחושבים שהם לא מצליחים. הם מתוסכלים שאין לנו יותר אבידות. מה שהם לא מבינים שמבחינה מוסרית הם מצליחים. הם מצליחים לגרום לנו לראות אותם רק בצורה אחת- דרך כוונות. הם לא מצליחים להרוג את ילדינו ותודה לאל ולצהל שכך ולוואי שלעולם לא יצליחו, אבל הם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם מבלי לכאוב על כך. לאט לאט אנחנו מאבדים את האמפטיה, את היכולת לכאוב מוות של ילדים חפים מפשע, גם אם המוות הזה לא באשמתנו. אנחנו מאבדים את החמלה כלפי האויב והשלב הבא הוא שנאבד את החמלה כלפי עצמנו. 

כואב על החיילים שלנו וכואב על הילדים שלנו שגדלים בפחד וכואב על החמלה שלנו שאולי לא תחזור. 

הלב רוצה שיגמר כבר. אבל איך זה יגמר ומה זה יעשה לנו?