יום רביעי, 2 בינואר 2013

סוף יום עבודה

בזמן האחרון אין לי לחץ בעבודה בכלל, בעיקר עקב העובדה שהבוס כבר חודש במילואים, מה שגורם לכך שכמעט כל יום אני חוזרת הביתה בחמש עם ההסעות. אז גם היום הלכתי להסעה, קצת עיפה. מכיוון שהבוקר יצאתי מהבית של מר בחור והשארתי שם את האוטו שלי עליתי על ההסעה אליו במקום אלי. אני עולה על האוטובוס, שמה באוזניות פודקאסט שעוסק ב LSD- טוב או רע ונרגעת. לפתע אני שמה לב שהאוטובוס לא עלה על גשר פז כמו שהוא עושה תמיד אלא המשיך ישר. הסתכלתי מסביבי ואף אחד לא נראה מוטרד מהשינוי הזה. במחשבה שניה אף אחד גם לא נראה מוכר. זה לא פעם ראשונה שאני על ההסעה הזו, אני אמורה לזהות פרצופים. בדרך כלל לפני שאני עולה על האוטובוס אני מסתכלת פעמיים לוודא שהמספר נכון. אני מנסה להזכר אם היום הסתכלתי בכלל. כנראה שלא. אוקי, שניה חושבים. להלחץ? לא, זה חסר טעם ומיותר. חוץ מזה, אני בחיפה, לאן כבר אני יכולה להגיע. בסוף האוטובוס יגיע למיקום מרכזי ומשם אני אמצא אוטובוס אחר. אין לי מושג איזה אוטובוסים מגיעים לאזור אבל למה יש לי טלפון אינטיליגנט? יהיה בסדר.


אז על איזה אוטובוס עליתי? מר בחור גר בשכונה X. יש הסעה לשכונה X אבל אני לא עולה עליה כי היא עושה סיבוב שלם ויש הסעה אחרת לשכונה Y שעוברת ליד. יכול להיות שעליתי על ההסעה לשכונה X? אם כן האוטובוס צריך לפנות עכשיו שמאלה. ואכן, איזה מזל, הוא פונה. יש סיכוי שאני אגיע למקום הנכון. יקח לי רבע שעה יותר אבל אני אגיע. חזרה לפודקאסט. מספר על טימוטי לירי. שמעתי את השם הזה כמה פעמים, טוב לדעת מי הוא היה באמת, מנסה להתרכז. האוטובוס נוסע לכיוון הנכון. גם אם זה לא ההסעה הנכונה לפחות אני מתקרבת במקום להתרחק. מנסה להתרכז. כן, אנחנו כרגע במרחק 40 דקות הליכה, גם אם האוטובוס יפנה עכשיו לכיוון הלא נכון אני פשוט ארד ואלך ברגל. אבל האוטובוס ממשיך בכיוון הנכון והפודקאסט נגמר. בדרך כלל אני צריכה ללכת עוד 5-10 דקות עם האוזניות להגיע לסוף אבל הפעם אני על ההסעה הארוכה אז הגעתי עד הסוף ועוד נשארו  דקות נסיעה. חבל שלא ממש הצלחתי להתרכז.


אם עייפים לא נוהגים. וגם לא עולים על אוטובוסים בלי לבדוק פעמיים. מצד שני אם הייתי זוכרת לבדוק פעמיים בטח גם הייתי זוכרת מה מספר ההסעה שאני צריכה.


 


תופעת לוואי נוספת של הימים הקצרים לאחרונה בצירוף עם חוסר הרצון של הממיר לעבוד החזירו אותי להרגל ישן של הליכות ערב בשכונה. פעם הייתי הולכת הרבה ותוך כדי הייתי מנהלת שיחות ארוכות עם עצמי. לפעמים על עבודה, לפעמים על אירועי היום, לפעמים על החיים. גם בהסעות הייתי מנהלת שיחות וגם לפני השינה. השיחות לפני השינה הן הכי גרועות כי אין מה שיקטע אותן. פעם אחת תפסתי את עצמי שאני כבר שעתיים במיטה ולא ישנה מהשיחות האלה. אז הכרחתי את עצמי להפסיק. יום אחד ניסיתי לספור עד 100. זה לקח כמה נסיונות אבל בסוף הצלחתי וגם המשכתי הלאה וב120 בערך נרדמתי. חזרתי על הטריק הזה כמה פעמים ובסוף למדתי להשתיק את הקולות האלה לגמרי. גם בהסעה הפסקתי עם השיחות העצמיות ועברתי לפודקאסטים. מה לעשות, אנשים אחרים יותר מעניינים ממני. ואת ההליכות הזנחתי.


אז עכשיו חזרתי להליכות ופתאום גיליתי שאין לי על מה לדבר עם עצמי. כאילו התרחקנו ועכשיו קשה למצוא נושאים משותפים. מרוב שהשתקתי את הקול הזה בראש הוא לא רוצה לחזור לדבר. איזה באסה איתו.


מזל שיש את מר בחור ואיתו תמיד אפשר לדבר.

6 תגובות:

  1. פוסט ממש נעים לקריאה.
    תיארת יפה את עניין ה"שיחות עם עצמי" לפני שינה. (בעיקר)
    להגיע לאוטובוס הלא נכון זה מזכיר לי שיצא לי כמה פעמים להכנס לתרגולשיעור ולא לזהות אף אחד מסביב ובכל זאת לשבת שם כמה דקות.
    ואז נופל האסימון.. יוצאים מהר עם פרצוף נבוךשוקיסט.

    השבמחק
  2. לעשות הליכות בזכות החזרה המוקדמת מהעבודה  = רווח נקי, לגוף ולנשמה!
    כתבת מאד יפה את השתלשלות ההסעה הזו....הייתי במתח קצת לאן תגיעי...
    השיחות עם עצמך חשובות - חבל שהקול הושתק, נראה לי שחוץ מלפני השינה (אז באמת זו צרה) כדאי לך להחיות אותן....
    אבל באמת טוב שיש את מר בחור!!!!! וגם טוב שאת כותבת, זו גם שיחה עם עצמך כמובן.....סופשבוע נעים

    השבמחק
  3. נדמה לי שעשיתי פרצוף שוקיסט באוטובוס ברגע שגיליתי שהוא לא על המסלול הנכון. היה מישהו שהסתכל עלי במבט כזה כאילו הוא הבין בדיוק מה קרה כרגע. מיד הסתובבתי חזרה לכיסא כדי לא להתפדח יותר.

    השבמחק
  4. הבעיה עם ההליכות האלו שקרררר. איך אפשר ללכת כשהאף קופא? 

    השבמחק
  5. מצחיקה.. המבטים המבולבלים האלה באוטובוס ממש קלים לזיהוי.
    נתקלתי בבחורה שלקחה בפעם הראשונה מסלול אחר מהשכונה שאני גר בה לאונ’.
    קלטו עליה שאין לה מושג מאיפה הוא נוסע, איפה לרדת וכאלה.
    קיוויתי שתשאל כדי להיות קצת רגועה..הייתה מאוד מתוחה.

    השבמחק
  6. אכן ברררררררררר!
    בכלל זה עשיתי מנוי לקאנטרי וכאשר עוד עבדתי הייתי עוברת שם מייד אחרי העבודה...(חדר כושר, בריכה , חוגים - הכל מקורה ממוזג ומוגן) 
    כי אם הייתי מגיע קודם הביתה כבר לא הייתי יוצאת.....

    השבמחק