אני לא יודעת אם כתבתי את זה כבר

אבל אני לא אוהבת אנשים.

 מתחיל להמאס לי מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה בגלל שאני כל כך הרבה זמן באותו מקום עם אותם אנשים. אבל ממש נמאס לי. אני רוצה לדבר עם אנשים אבל אני כבר יודעת לאן השיחה תגיע.

זאת מדברת רק על הילדים, זה עומד, זה חולה, הבעל שוב עצבן את המטפלת.

זאת חופרת כל היום על נדלן, מצאו דירה, הקבלן מניאק, העסקה נפלה, מצאו משהו אחר, רוצה נהריה, רוצה חיפה.

זה על החופשה הבאה שהוא רוצה לקחת במקום זו שנדפקה לו, מה שגורם לו לחזור שוב ושוב על סיפור החופשה שנדפקה.

זה מקטר שיש דיונים כל הזמן ואז מגיע לדיון וכל הדיון במקום להקשיב מנסה להראות כמה הכל פשוט והוא לא מבין למה אחרים מבזבזים את הזמן שלהם על לעשות דברים שברור שאין בהם צורך בזמן שרק לו יש עבודה חשובה. 

ואז באה זאת ואומרת "שוב את מדברת על הילדים שלך? די נמאס לי לשמוע בוא נדבר שוב על פוליטיקה. אתה מצביע שמאל? זה כי שטפו לך את המוח. ראיתם את ynet? שמאלנים כולם" אפילו כשהיא מסכימה עם מישהו זה נשמע כאילו הם מתווכחים. וכל זה בנימה כל כך תוקפנית, כל הזמן מנסה להקטין את מי שהיא מדברת איתו, לבטל. (דווקא בקטע של וואינט היא צודקת, זה ממש מוגזם בזמן האחרון)

 

טוב, האמת שאת שלושת הראשונים אני די מחבבת. כיף לשבת איתם לקפה, לשמוע אותם כצליל רקע. הראשונה, למרות הרכלנות הבלתי אפשרית שלה היא חברה טובה. בשניה אני מקנאה כי גם אני רוצה להתחיל לחפש דירה. בשלישי אני מקנאה כי הוא יודע להנות מהחיים. 

הרביעי מתחיל לעלות לי על העצבים.

את האחרונה אף פעם לא סבלתי. היא מעידה על עצמה "אני יודעת שאני קלאפטה", אני רוצה לשאול אותה אם בקלאפטה היא מתכוונת כלבה.  

 

וכל הדיוני צוות אפשר לצפות בדיוק מה יהיה. 

זה: "אבל את יכולה להסביר מה האינטואיציה (לא) ובאיזה נוסחה מתמטית השתמשת (לא) ואיך את יודעת שאין בעיה (כי זה עובד) ואני לא מבין למה לא עשיתם כמו שההוא במאמר שלו עשה (כי זה לא המקרה), אבל את יכולה שוב להסביר את הנוסחה הזו ואיך הגעת אליה ולמה זה עובד?

זה: "אני לא מבין למה אנחנו עושים את הדיון הזה, למה צריך לזמן את כל האנשים האלה כדי לשמוע מה מישהו עשה? מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות כאן?"

כלבה: רגע, אז בעצם עשיתם ככה וככה? (כן, זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע) טוב, אני רק מסבירה לעצמי, אז מה שבעצם את אומרת זה שעשית ככה וככה. (כן) אז בעצם, אז כן. טוב, את יכולה להמשיך (תודה)"

ההוא שעולה על העצבים: אבל אני לא מבין, למה לא לעשות ככה? הרי זה ברור שזה הפתרון (לפני רגע אמרתי שנעשה ככה, רק לא הגענו לזה) אבל אני לא מבין מה הבעיה? כל ספר לימוד שתפתחי מראה איך עושים את זה. אני לא מבין למה זה בכלל בעיה. 

זה: "את יכולה להסביר את מה שכתוב בעוד 3 שקפים? (כן, כשאני אתקדם 3 שקפים) אז מה בעצם את עושה (אני עושה...) את עושה ככה וככה (לא, אני עושה...) אז את עושה אחרת (תן לי לסיים משפט, קיבינימאט)

ועוד אחד חייב לענות על כל דבר. רוב הזמן הוא עושה את זה בשקט במלמולים לעצמו ואז זה בסדר, סתם זמזום, אבל מדי פעם הוא מתפרץ. "ברור שזה ככה" (זה לא כזה ברור) או שמישהו אחר שואל שאלה ואחרי שעונים לו האיש המדובר חייב להוסיף עוד הסבר ואם לא לכולם אז לפחות למי שיושב לידו הוא ממשיך להסביר את התשובה. 

והבוס, חייב לדבר, חייב להוסיף משהו. מסביר למי ששאל מה הוא שאל, מסביר את התשובה, חוזר על מה שאמרים ביתר פירוט (אבל אני כבר אמרתי את זה) "אבל אני מחזק את מה שאמרת למקרה שלא כולם הבינו".

 

לפעמים אני תוהה אם זו אני שלא מבינה. אם לכולם זה נראה כל כך הגיוני לנהל דיון בצורה כזו, אם המנהל לא מרגיש שום צורך להפסיק את ההתנהלות הזו, אולי אני לא באמת מבינה את מטרת הדיונים האלה. 

היום היה דיון צוות. אני באופן אישי לא הייתי צריכה להגיד כלום אבל כל כך עצבן אותי איך שיש אנשים שלא נותנים לאחרים לדבר שפעמיים התפרצתי על אנשים. מחר אני מעבירה דיון. כבר עכשיו אין לי כוח. אני כל כך הולכת לצעוק שם על אנשים. 

 

אני יותר מדי זמן באותו מקום עם אותם אנשים

אני לא אוהבת אנשים

טיול יין, מלחמות וטפשות ישראלית

כמו שנאמר בפוסט קודם, באדיבות המשפחה הראשונה יצאנו לסופשבוע בצפון. אם מזדמן לפה קורא מאזור תל אביב שאומר לעצמו עכשיו "רגע, היא לא מהצפון בעצמה?" אז לא, חיפה זה לא הצפון, זה צפון מרכז. יש עוד שני חבלי ארץ לפחות (תלוי איך סופרים) שנמצאים צפונית לחיפה. 

מזג האויר היה מושלם, לא יכלנו לבקש יותר מזה. האוטו החדש נסע כמו בובה והצימר היה מקסים. קיבלנו נוף מדהים לעמק החולה ולאגמון ושקט כזה שהאחד לא הצליח לישון מרוב שקט. אפילו החתולים והכלבים היו שקטים. 

את יום חמישי פתחנו בעצלנות. טוב נו, הטיול עוד לא התחיל. למרות ששנינו הברזנו מהעבודה יצאנו רק בצהרים אחרי אריזה חפוזה שכללה לדחוף כל מה שנכנס לתיק גב ולזרוק כמה מעילים באוטו כי לך תדע, יכול להיות קר.

 

היום הראשון הוקדש לאחד ממעשי החלם המפורסמים ביותר של המדינה- עמק החולה. באגמון כבר היינו כמה פעמים, גם בעונה הזו של השנה וראינו את העגורים (משם בא לי הרעיון לעיצוב ההזמנה לחתונה שלנו) אז בחרנו לגוון ולשם שינוי הלכנו לשמורה. כשנכנסנו הקופאית בכניסה אמרה לנו "אתם יודעים שכאן זה לא האגמון, נכון?" כבר סימן טוב. היה ריק לגמרי מלבד כמה קבוצות בית ספר ואיזה משפחה אחת מאוד רועשת. למי שמתלבט בין ביקור בשמורת החולה לבין אגמון החולה התשובה היא חד משמעית- האגמון. אבל אם גם הייתם שם אז גם השמורה נחמדה. יש לה אופי שקט כזה, יותר רגוע. הולכים בין הגומא ועל המיים, יש מלא שפמנונים גדולים ומכוערים וכמה נוטריות שמנסות להתחמק מהם. ויש גם איזה שני ג'מוסים ליד חבילת חציר כנראה שמו שם כדי לשכנע אותם שלא ילכו. בערב ניסינו ללכת לאיזה מסעדת שף רומנטית בראש פינה אבל מבט מהיר בתפריט גילה שאין לצימחונים מה לחפש שם ומכיוון שהאחד צמחוני עברנו לג'אוני. אני חייבת לציין שפעם המקום הזה היה יותר מיוחד, עכשיו הוא מרגיש כמו סתם עוד בית קפה. 

 

יום שישי התמקד באזור הרי נפתלי, שם היה הצימר שלנו. איזור מקסים, קצת יותר ירוק והוא יכול להיות טוסקנה קטנה. קטנטונת. הכל שם כרמים ויקבים. ביקרנו ביקב אדיר, טעמנו יין וגבינות וקנינו בקבוק קברנה שמצא חן בעינינו. אחר כך טיול טרקטורונים באזור, אנחנו ועוד 4 זוגות. לכולם היה ברור שהגבר נוהג ורק האחד שלי נהיה גבר אשכנזי פתוח והציע לי לנהוג. השארתי לו את התענוג, אני יותר נהנית מהדרך מאשר מהנהיגה. במקום של הטרקטורונים עוד מכירה וטעימות של יין מקומי אז בדקנו גם אותו.

בערב חיפשנו מסעדה אחרת שהעלון בצימר המליץ עליה אבל כנראה שהיא נסגרה כי לא מצאנו אותה. במקום הלכנו לדג על הדן שבאופן מפתיע דווקא שם היה לצמחוני מה לאכול. אני אכלתי בעיקר פורל. במרק, בסלטים ובמנה עיקרית. המסעדה עצמה מאוד רומנטית, יושבת על הנהר עם כמה ברווזים לבנים בחצר. הם הציעו גם יין אבל הספיק לנו. 

 

את היום האחרון העברנו בגולן. ביער אודם ביקרנו בג'ובה הגדולה. אתם ידעתם שיש ג'ובה גדולה ביער אודם? היא באמת גדולה. יש מסלול די קצר שמגיע עד לג'ובה אבל אנחנו לא הסתפקנו בו והקפנו את הג'ובה. אם לא ביקרתם עד היום בג'ובה הגדולה כדאי לכם. היא מרשימה. נכון שאתם תוהים עכשיו מה זה לעזאזל ג'ובה? אל תתהו, סעו לראות.

אחר כך המשכנו לסיור מלחמות וטנקים. אנדרטת עמק הבכא, שם טיילנו בחפירות ובונקרים וצפינו בנוף מקנה של טנק. הר בנטל (תהינו לעצמנו, אם הר בנטל הוא הבן של טל, אז הר אביטל שנמצא לידו והוא אבי-טל הוא בעצם סבא שלו?), גם הוא עם חפירות ופסלים של חיילים ומוזיקת מלחמה. מצודת כ"ח וסיפור קרבות והפסדים. ולסיום אתר הנצחה חדש עם מסדר טנקים מדורות שונים שהוצאו משרות. הבחור טנקיסט במיל' לא הסתיר את התרגשותו למראה שרמן ועוד כמה רוסים.

אבל יש בגולן עוד דברים חוץ אנדטאות וטנקים. בהר בנטל למשל, ליד החפירות יש גם בית קפה חמוד עם נוף מהמם וגן פסלים עם דמויות מקסימות. ויש את גמלא. הגענו לשם לקראת סגירה כשכבר סגרו את כל המסלולים ונשארנו רק עם נוף ושני צלמי טבע עם מצלמה בגודל קנה של טנק שמצאו אזניה שחורה בקצה השני של ההר וחיכו שהיא תקום כבר, בתקווה לפני שסוגרים את האתר.  עוד דוגמה לטמטום ישראלי, הסיפור עם הנשרים. פעם היו שם מלא, היום סופרים עשרות בודדות בעונה. עצוב איך שאנחנו הורסים לעצמנו אוצרות טבע. 

 

זהו, היה סופשבוע מקסים, חזרנו עייפים אך מרוצים, דרך ההורים משני הצדדים כדי להגיד שבת שלום והביתה, שם חיכתה לנו לאסי ממורמרת על כך שהשארנו אותה לבד עם אוכל שהיא לא אוהבת. מה לעשות, אם הייתי משאירה לה את האוכל שהיא אוהבת היא היתה אוכלת את הכל כבר ביום הראשון, ובגלל שזה יותר מדי אוכל ליום אחד היא היתה מקיאה את הרוב ונשארת רעבה יומיים. אז במקום השארתי לה הרבה אוכל שהיא לא אוהבת ואוכלת רק אם אין לה ברירה. היא תתגבר.  

זהו, חזרה לעוד שבוע רגיל. הנה כבר עבר יום שני, עוד מעט מגיע עוד סופשבוע. 

 

 

 

מרמורים

יש קטע במשפחה של האחד (AKA המשפחה הראשונה) שכל יום הולדת קונים מתנה גדולה מהאחים וההורים ביחד וכל שנה מחדש יש דיונים מה לקנות לאח התורן. אז הפעם גיסתי תפסה יוזמה ושאלה אותי מה האחד רוצה ליום הולדתו. עניתי- צימר . ככה זכינו לנו בשני לילות בסופשבוע לבחירתנו במהלך החודשים נובמבר-דצמבר. אז לפני כמה שבועות הרמתי טלפון, פתחתי יומן וסיכמתי תאריך. החישוב אמר ככה- ביום שישי אני אמורה לקבל מחזור, אם הוא שוב ידפוק איחור אז ביום ראשון, לכל היותר שני. שבוע אני אתבאס, אעשה את הבדיקות דם שהרופא שלח אותי אליהם, ובסופו נצא לצימר ואני ארגיש יותר טוב. 

אוקי, בא שישי, אין מחזור. כצפוי הגיע בראשון בצהרים, דימום עדין של תחילת מחזור. ואז הפסיק. אין יותר. עכשיו, הרופא נשים אמר לי לעשות בדיקת דם ביום השלישי של המחזור, אבל ממתי? ניסיתי להשיג את הרופא בטלפון אבל הוא חזר אלי בדיוק כשעברתי במנהרה (נדוש, אני יודעת, אבל זה באמת מה שקרה) ולא הצלחתי לענות לו ולא הצלחתי לתפוס אותו שוב. אז כמובן פניתי למרשתת היודעת כל ואחרי ביקור במספר פורומים והשארת שאלות הגעתי למסקנה שעוד לא מתחילים לספור. מחכים. והמחזור לא מגיע. בינתיים שלחתי את האחד לעשות בדיקה של גברים אז בלי הרבה תקווה ורק כדי שלא יאלץ סתם לעשות בדיקה מפדחת בדקתי שאני לא במקרה בהריון. אני לא. ברביעי בערב הוא התחיל. מה שאומר שא' הטיול נדפק וב' לא ברור אם סופרים מהיום של הדימום הרציני, שזה חמישי, יוצא שאני צריכה לעשות בדיקת דם בשבת. שוב בדיקות עם המרשתת הצלחתי להרגיע את עצמי שאפשר לעשות את הבדיקות ביום 3-5. אז נעשה ביום ראשון.  

אגב בדיקות הריון, יש בסופר פארם 2 סוגים שנראים זהים לחלוטין חוץ מזה שעל אחד כתוב שהוא תוך 30 שניות. אז לקחתי אותו, למה לא. בהוראות שלו כתוב- בדיקה חיובית מתקבלת תוך 30 שניות, לבדיקה שלילית יש להמתין 5 דקות. מה לעזאזל זה אומר, לבדיקה שלילית יש להמתין 5 דקות?  אז מה בדיוק מקבלים אחרי 30 שניות? אם בדיקה חיובית תתקבל תוך 30 שניות עד 5 דקות, למה למכור את זה כבדיקה תוך 30 שניות? מניאקים כולם.  

בסוף הטיול היה ממש כיף ותאריך מושלם מבחינת מזג אויר וכמעט הצלחתי להתעלם מהמחזור, חוץ מההגבלות המבאסות שלו, אבל זה פוסט מרמור אז על הטיול אני אכתוב בפוסט אחר. 

היום בבוקר קמתי וזכרתי שהיום מתחיל קורס אירובי במקום העבודה אז ארזתי לי תיק ולקחתי יוגורט שאני לוקחת כל בוקר ולפני שיצאתי מהבית ניסיתי להזכר מה אני צריכה לזכור. בסוף סיכמתי אם עצמי שאני צריכה לזכור רק את היוגורט ולעשות בדיקות דם בבוקר. רק כשהגעתי לעבודה נזכרתי שלא לקחתי את התיק שהכנתי . למרבה המזל ביטלו את השיעור הראשון אז לא התבאסתי יותר מדי. 

לפני כמה זמן הורדתי אפליקציה של הקופת חולים ומסתבר שיש לה קטע דפוק וכל פעם שמתקבלת תוצאה של בדיקת דם אני מקבלת התראה. זה דפוק כי א' בודקים הרבה דברים, ככה שכל היום קיבלתי התראות ובסוף לא היו תוצאות של שום דבר חשוב וב' מה בדיוק אני יכולה לעשות עם תוצאות של בדיקות דם באמצע היום. 

אז כשהגעתי הביתה בדקתי את תוצאות הביניים. מסתבר שאין לי חיסון אדמת, יש לי נוגדנים ואין לי וירוס בשתי בדיקות שונות, יש לי ערך אחד בתקן ואחד מעל התקן ועוד הרבה בדיקות שעדין בתהליך. הדבר שהכי לא מומלץ במצב כזה זה להתחיל לבדוק בגוגל מה זה הדבר הזה שיש לי מעל לתקן אז כמובן שזה הדבר הבא שעשיתי. התוצאה הראשונה בגוגל הפנתה אותי לאיזה פורום רפואי שם מישהי שאלה על הבדיקה הזו והרופאה ענתה לה שאי אפשר להתיחס רק לערך אחד בבדיקה וזה יהיה לא מקצועי לענות לה על סמך מספר אחד. הסכמתי לגמרי עם הרופאה והמשכתי לחפש. רק אחרי שהאחד התעצבן עלי שאני אפסיק לנסות לפענח דברים שגוגל בעצמו אמר לא לא לעשות ויתרתי ועזבתי את הבדיקה בשקט. בינתיים. כל הכבוד לקופת חולים על השקיפות והכל אבל זה ממש רעיון רע ככה לתת לאנשים גישה לתוצאות של הבדיקות שלהם לפני שיש מסקנות מלאות. זה סתם מכניס אנשים לסרטים. תראו אותי, עכשיו אני עצבנית על האחד כי הבדיקה שלו יצאה טובה ושלי לא. סתם שוויצר. 

 

עוד קצת על עבודה

שבוע שעבר התחיל ללא מוטיבציה. פשוט כלום. יומיים מצאתי את עצמי בוהה במחשב ותוהה למה לא בא לי לעבוד. מכיוון שהמשוב מתקרב ניסיתי להסביר לעצמי מה לא בסדר כדי שאני אוכל להגיד את זה בשיחה. המחשבות האלה רק דיכאו אותי יותר. ואז שמתי לב בשני בערב שרק בסוף היום אני מצליחה לעבוד. אז שלישי עשיתי ניסוי. הגעתי לעבודה מאוחר (9 אבל הכל יחסי) ויצאתי באמצע היום לחומוס, מה שהכריח אותי להשאר עד מאוחר כדי להשלים שעות עבודה. בערך בסביבות 4 אחהצ סוף סוף תפסתי מוזה ורכבתי על השוונג כל עוד הוא היה שם. יצא שבין 4 ל8 בערב עשיתי יותר מאשר עשיתי ביומיים וחצי שלפניו. חזרתי על הניסוי ביום רביעי, ועבד באותה רמה. 

יום חמישי הוגדר מראש כיום שלא עובדים בו. מהימים האלה שמסתכלים ביומן והוא כולו תפוס בישיבות, אז אפילו לא ניסיתי. הבוקר התחיל עם שיחת משוב שהוקדמה. היא התחילה בחצי שעה איחור וכמובן שלא הסתיימה בזמן וכבר היינו צריכים לעבור לדיון אחר חשוב. הדיון האחר היה חשוב כי היו בו 4 דורות של מנהלים- מנהל, מנהל של מנהל, מנהל של מנהל של מנהל ומנהל של מנהל של מנהל של מנהל. יש אצלנו היררכיה מאוד עמוקה. נדמה לי שבין המנהל מדרגה 4 למנכל יש עוד דרגה אחת או שתיים אבל המבנה הארגוני משתנה כל הזמן ככה שזה גמיש. לחשוב שפעם המנהל מדרגה 4 היה המנהל הישיר שלי.

אני הצגתי בדיון הזה וכנראה שהייתי אמורה להיות לחוצה אבל דווקא הגעתי די אדישה. התגובה שלי לרוב ההערות היתה פשוטה- אתה צודק, צריך לטפל גם בזה, אני אוסיף למסמך. דווקא היה דיון מועיל. למנהל מדרגה 4 יש המון ידע, אני תמיד נהנית לדבר איתו. המנהל מדרגה 3 לא נראה לי שהבין כל כך על מה אני מדברת אז הוא שתק רוב הדיון. המנהלים מדרגה 1 ו2 כבר ראו את מה שהיה לי להציג כמה פעמים אז הם פשוט נתנו הערות תומכות. היו עוד כמה אנשים חשובים אז זה טוב לעשות רושם. באיזה שלב שני אנשים בצד התחילו להתלחש אז אני עצרתי את ההצגה והסתכלתי עליהם במבט נוזף. הראשון השתתק והשני לחש לו "עכשיו הסתבכת". אני אפילו לא צריכה להגיד כלום :)

אחר כך הלכנו לאכול ואז הזכירו לי שיש 3 אנשים שאני צריכה להגיד להם מה לעשות אז את יתרת היום העברתי בדיוני עבודה איתם. 

אגב דיוני עבודה, היום הלכנו לדיון שבו אחד האנשים שעובדים איתי היה צריך להציג את העבודה שלו בפני מנהלי הפרוייקט (אין חפיפה ביניהם לבין המנהלים מהדיון הקודם, ההיררכיה אצלנו הולכת גם לרוחב). הבחור החדש בפעם הראשונה נתקל בתרבות הדיון בפרוייקט- אנחנו מגיעים לבניין שבו הם נמצאים, האנשים שבשבילם זומן הדיון נמצאים אבל כרגע באמצע דיון אחר ולא טורחים להתיחס אלינו או לעובדה שהם בעצמם ביקשו את הדיון הזה. אז הוא שוחרר חזרה לעבודה אבל אני נלכדתי על ידי המנהל הקודם שלי שנמצא באותו אזור ופיתה אותי באמצעות קפה מהמכונה שקנינו לו כמתנת פרידה לשיחה ארוכה על החיים. נראה לי שהוא ממש מתגעגע לעבודה הקודמת שלו. אני לא מתגעגעת לתקופה שהוא היה מנהל אבל טוב לשמור על קשרים אז כמובן שלא הזכרתי את העניין אפילו ברמז. 

אז מה היה בשיחת משוב? הצלחתי להגיד את מה שרציתי ואפילו בצורה יפה ולא מאשימה. והצלחתי להגניב גם את עניין המחשב (בטופס המשוב יש שאלה- האם העובד מרגיש שקר כלשהו ומה הוא צריך כדי להרגיש יותר טוב. המנהל הסתכל עלי ואני עניתי בתגובה "לא יודעת. מחשב חדש?" אז עכשיו הובטח לי שיטפלו גם בעניין הזה). באופן עקיף דאגתי להחזיר לעצמי קרדיט על עבודה שעשיתי בעבר (ועכשיו אני עושה שוב) שמשום מה המנהל בטוח שמישהו אחר עשה. הדיון מרובה מנהלים שהתרחש מיד אחר כך גם תרם לכך כשאחד החשובים שאינו מנהל ציין את החלק שלי באותה עבודה כאשר הוא הזכיר שנעשתה כבר עבודה דומה "אבל רק ג'אסט יודעת איך היא עשתה את זה". אני יודעת, יש פה ביקורת סמויה, אבל העיקר שהקרדיט נשאר שלי. אז מצבי כרגע ממש טוב. חוץ מזה אני תוהה כמה פעמים אפשר לעשות קפיצת מדרגה בין שנה לשנה כש"זה לא שבשנה הקודמת לא היית מוצלחת, אבל השנה נתת עוד קפיצה". אז השנה נתתי קפיצה ברמת הניהול. אם לפני שנתיים לא הייתי בטוחה שאני בכלל יכולה לעשות את זה ולפני שנה הייתי במקום של "מראה יכולות" אז השנה הוכתי יכולת ניהול מרשימה. ואני בכלל רציתי להיות במסלול התפתחות מקצועי ולא ניהולי. אף פעם אי אפשר לדעת לאן אפשר להגיע. 

אז זהו, עוד שבוע, אולי עכשיו אני אמצע איפה השארתי את המוטיבציה שלי. 

 

 

 

כמה "מומחים" צריך לראות

כדי להיות בטוחים שהם שמו לב לכל מה שצריך לשים לב אליו?

לפני כמה חודשים החלטתי שצריך לעשות משהו בעניין הברכיים. ידיד אמר לי שהוא הלך לפיזיוטרפיסט של מכבי חיפה והוא ממש טוב, עלה על הבעיה שלו ברגע ועזר לו. אז הלכתי גם. הפזיו' הסתכל קצת, מישש קצת וקבע שיש דלקת והיא תשאר שם לתמיד. תמיד יכאב לי ואין מה לעשות נגד זה. כדי להקל על הכאב אני צריכה מדרסים וקרח אחרי פעילות. וכדי שאני לא ארגיש שסתם שילמתי לו 250 שקלים, לא כולל עלות של המדרסים, הוא הדגים לי איזה תרגיל שאפשר לעשות, אם ממש בא לי. הוא אבחן שיש גיד אכילס קצר אבל שום דבר לעשות בקשר לזה. לזכותו יאמר שהמדרסים באמת הקלו משמעותית. 

לא קיבלתי את הקביעה שלו. התקשרתי לגיסתי הרופאה לעתיד לשאול אם היא יודעת על אורותופד טוב. היא התקשרה לאמא שלה שיש לה קשרים וחזרה אלי עם שם של אורתופד והוראה ללכת רק אליו. חיפשתי אותו באינטרנט ומצאתי אותו במועדון של מכבי חיפה. כנראה שממש משתלם לטפל בשחקני כדורגל של מכבי חיפה. האורתופד קצת יותר השקיע, שלח אותי ללכת הלוך ושוב, להתכופף, לקפוץ על רגל אחת, מישש. נתן הפניה לפיזיותרפיה וצילום וכדי שאני לא ארגיש שסתם שילמתי 200 שקלים השתתפות עצמית רשם גם המלצה להמנע מכיפוף ברכיים. למרות שלא הסכים עם הקביעה של השכן שלו שאין מה לעשות, עדין המליץ עליו לפיזיותרפיה. 

החלטתי שאם כבר מישהו שאני לא ממש סומכת עליו, לפחות הפעם אני לא אשלם הרבה ופניתי לפיזיותרפיסטית של הקופת חולים. היא ביטלה את הקביעה של הפיזיו' של מכבי חיפה שאין מה לעשות וצחקה על ההמלצה לא לכופף ברכיים. היא אמרה שאין לה ממש מה לעשות עם הצילומים שעשיתי אבל כדי שאני לא ארגיש שסתם בזבזתי כמה שעות במכון רנטגן היא הסתכלה עליהם ולא ראתה כלום. היא גם אבחנה גיד אכילס קצר אבל לשם שינוי נתנה תרגילים לשיפור ותרגילים לחיזוק השריר וטיפול בגלי רדיו קצרים. וראתה משהו שנראה לה מוזר אז היום בטיפול היא ביקשה ממישהי אחרת להסתכל. 

אז היום ראיתי את מומחית מספר 4 ברשימה. לשם שינוי היא אבחנה בעיה חדשה- הפיקה של הברך מסובבת ונוטה פנימה או משהו כזה. אז היא הדביקה אותה למקום עם מין נייר דבק כזה של פיזיוטרפיסטים. ואחרי שביקשה ממני להתכופף הודיעה לפיזיו' הרגילה שברור שכואבות לי הברכיים, תסתכלי על הכיפוף, הוא קטסטרופלי. הברכיים נוטות פנימה בצורה משמעותית. חייבים לעבוד על הנושא.

סיכום ביניים: צריך מדרסים, לא צריך צילום אבל יש, צריך למתוח גיד אכילס, צריך לחזק את השרירים וצריך לשים לב טוב לתנועה ולא לתת לברכיים לנטות פנימה. היה צריך 4 מומחים לאסוף את כל המסקנות יחד. אתם חושבים שזה מספיק או שאולי איזה מומחה חדש יראה משהו שהאחרים לא ראו?

 

העיקר שנהיה בריאים.

 

נראה אותך אומרת את זה

יש לי שיחת משוב שבוע הבא. בדרך כלל שיחת משוב זה הזדמנות להגיד למנהל מה שאני חושבת.

עם המנהל הקודם הייתי אומרת כל מה שאני חושבת. הוא היה מאוד מעריך אותי על הכנות שלי ומתעלם לגמרי מכל מה שאמרתי.

עכשיו יש מנהל חדש ונראה כאילו די אכפת לו ממה שאומרים לו. מה שאומר שאולי עדיף לא להגיד את הכל. העניין הוא שאני לא מרוצה בזמן האחרון ואולי השיחה הזו היא הזדמנות להבין עם עצמי למה אני לא מרוצה ולהגיד את זה. אז אני כבר שבוע מנסה לחשוב לעצמי מה אני רוצה להגיד וככל שאני יותר חושבת על זה זה יותר מעיק עלי, אז החלטתי לאסוף פה את מה שיש לי להגיד, ככה זה פחות יעסיק אותי במהלך היום.

אז ככה...

מה שאני עושה היום זה בדיוק מה שעשיתי לפני 4 ו5 שנים. אז עשיתי חלק א וחלק ב בפרוייקט 1, עכשיו אני עושה בדיוק את אותם חלקים בפרוייקט 2. נכון, עכשיו אני עושה אותם יותר טוב ועכשיו לכל חלק כזה יש צוות שכולל אותי ועוד מישהו, ככה שבפועל אני מנהלת 2 צוותים ועוד פרוייקטון מילוי. אבל בסופו של דבר אני עושה אותו דבר כמו לפני 4 שנים. 

בין פרוייקט 1 לפרוייקט 2 עשיתי עוד פרוייקט במשך שנתיים, אבל את הפרוייקט הזה לא מזכירים. לא מזכירים אותו ליד אנשים מסויימים כי מטעמי פוליטיקה ארגונית זה מרגיז אותם ולא מזכירים אותו גם בתוך המחלקה. נראה כאילו מעדיפים לשכוח אותו. נכון, הפרוייקט הזה היה פרוייקט פיתוח שבסופו של דבר לא מצא לקוח ונסגר אבל מאז נכנס פרוייקט חדש שעסק באותם נושאים. וכשנכנס הפרוייקט החדש, את מי בחרו לטפל באותם נושאים שמכל האנשים רק לי יש נסיון איתם? נכון, לא אותי. את הקלאפטה (הגדרה שלה) של המחלקה שעושה מה שבראש שלה אז אפשר לתת לה רק את הנושאים המעניינים. מה התירוץ של המנהל? מה שאת עושה יותר חשוב אז שמתי אותך שם כדי לא "לבזבז" אותך על הדברים הפחות חשובים. כן, אני בטוחה שכשחשבת לעצמך את מי אני אשים על הנושא הזה אמרת "זה נושא לא חשוב, ניתן אותו לקלאפטה". 

וזה לא רק זה, אנשים אחרים שעבדו איתי על הפרוייקט באים אלי מדי פעם בבקשה שאני אשחזר דברים שעשיתי שם, אז אני מפנה אותם למנהל שיתעדף. תשובת המנהל די קבועה: יש לנו צורה אחרת לעשות את הדברים האלה, תפנו להוא. למרות שההוא לא באמת עסק דווקא בדברים האלו, אני כן, אבל הוא המטפל הרשמי בדברים האלה. בעצם כל השנתיים האלו שעבדתי על הפרוייקט הזה וקיבלתי משובים מאוד חיוביים מכל מנהלי הפרוייקט (שבגלל שיטת הניהול אצלנו אף אחד מהם לא המנהל שלי בפועל) כאילו לא קרו. חזרתי לאותה נקודה שממנה לפני 4 שנים מאוד התאמצתי לצאת. המנהל הנוכחי שאז לא היה מנהל פעם הזכיר לי אמירה שלי מאותה תקופה שאם לא נותנים לי לצאת מפרוייקט 1 אני עוזבת. או עוברת מחלקה או מתפטרת, העיקר לצאת משם. אבל מאז שהוא נהיה מנהל הוא כנראה שכח את זה. 

כמובן שאם אני אצליח להגיד את זה אז תבוא השאלה "אז מה את כן רוצה לעשות". אני צריכה לחשוב על תשובה עד שבוע הבא

ועוד משהו, המחשב שלי לדעתי הכי ישן במחלקה. הוא גרוטאה. אמרתי את זה למנהל הקודם, הוא אמר שהוא יטפל בזה. כמובן שהוא לא עשה כלום. נראה אם המנהל הנוכחי כן מתכוון לדאוג לעובדים שלו. 

 

זהו לבינתיים, מטרה לשבוע הקרוב- להרחיב את הקטע. נראה אותי אומרת את כל זה בסוף 

ועוד שבוע מתחיל

היום בבוקר קמתי עם כאבי מחזור נוראיים, כאלה שאני לא יכולה ללכת ישר. מאז שהפסקתי עם הגלולות לא היו לי כאלה כאבים. חזרתי למיטה והתקפלתי מכאבים ועל הדרך הודעתי שאני לא מגיעה. לקראת הצהרים כבר הרגשתי יותר טוב אבל הודעתי וגם התעצבנתי על מנהל המעבדה שהתקשר, כשלא עניתי לו כתב לי סמס תתקשרי אלי דחוף ואז כשכבר היה לי כוח להתקשר אמר רק רציתי לשאול אם את באה לפגישת בוקר. אז לא. לקחתי לי יום עצלנות, גם כפיצוי על סופשבוע מבאס. בדיעבד זה לא היה כל כך הכרחי וגם לא עשיתי כלום חוץ ממרתון פרקים של איש חשוב מאוד (דווקא סדרה סבבה) אבל כבר לא היה לי כוח לשנות את דעתי.

השבוע נתתי לאחד לשכנע אותי לעשות משהו שאני ממש לא אוהבת לעשות- ללכת לרמי לוי בחמישי בערב. בכל יום המקום הגדול הזה עושה לי פוביה, בחמישי בערב כשעמוס שם אז אני בכלל יכולה להשתגע. למזלו הPMS עייף אותי ולא היה לי כוח לקטר אז סתם עמדתי עם העגלה בזמן שהוא העמיס ואחר כך עמדתי עם העגלה בתור לגבינות בזמן שאיזה טמבל התחיל לריב עם העובדת כי הוא רצה שהיא תגרד לו מוצרלה על המקום ולא האמין לה שמה שיש בקופסה היא גירדה לפני רבע שעה. ואחר כך עמדתי עם העגלה בתור לקופה שאמנם היו לפני רק שתי עגלות, אבל בזמן הזה האחד הספיק לעשות עוד סיבוב איסוף. כל אחד שם עם עגלה שמספיקה לחודש, או לשבוע למשפחה של 10, אני הרגשתי לא נעים מהעגלה החצי ריקה שלי (שמילאה לי חצי אוטו, הכל יחסי). טוב נו, אמנם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות בשופרסל המאוד יקר שליד הבית אבל זה סתם גורם להרגשה לא נעימה שמישהו עושק אותנו. 

ועוד משהו חשוב- סוף סוף גשם. אמנם אני עדיין לא השתכנעתי סופית, עוד לא החלפתי את הבגדים בארון, אבל הסימנים טובים. אני אוהבת גשם.

 

שיהיה נובמבר גשום וקריר ותרגישו טוב