חלום רע

חלמתי שאני מוקפת ערפדים. בהתחלה עוד היו כמה אנשים שלא היו ערפדים ומשום מה הערפדים התחילו לתקוף רק אחרי 6 בערב. אבל אז כבר היה חושך ואני וכל שאר האנשים שלא היו ערפדים ניסינו לברוח אבל לא ראינו כלום כיה היה חושך והיה לנו רק גפרור אז לא יכלנו לדעת מי כבר הפך לערפד ומי לא. ולאט לאט כולם הפכו לערפדים חוץ מילדה אחת שאני ניסיתי לשמור עליה עד שהערפדים דרסו אותה עם טרקטורון. בסוף כולם היו ערפדים חוץ ממני וכולם נעלמו ואני נשארתי לבד בעולם. מתישהו כבר הבנתי שזה חלום אבל חלום רע ושאני לא אשן טוב אם אני לא אתעורר. אז ניסיתי להתעורר אבל בשביל זה היתי צריכה להזכר איפה אני ישנה כדי שאני לאדע לאן להתעורר. אבל הצלחתי להזכר רק בחדר שהיה לי בדירה הקודמת שלי. בסוף מצאתי כלב שבתחילת החלום נורא הפחיד אותי והחלטתי שאם הוא ינשוך אותי אני אתעורר מהכאב. אז התקרבתי אליו והתכופפתי והוא נשך אותי בצוור ואז באמת התעוררתי.

התעוררתי מזיעה לגמרי אבל לא יכלתי לצאת מהמיטה כי היה לי קר. בסוף הכרחתי את עצמי לקום וללכת לשתות רק כדי להעביר את החלום הזה. לא עזר.

חזרתי לישון וחלמתי שאני קמה והולכת לעבודה. בעבודה חשבתי על החלום שהיה לי ושמחתי שזה רק חלום אבל הבחור שאיתי בחדר נעל את הדלת. שאלתי אותו בצחוק אם זה בגלל החלום והוא אמר שכן. אז ניסיתי להרגיע אותו שזה בסדר, זה רק חלום ואני כבר יודעת להתעורר מחלומות (או ככה חשבתי). בכל מקרה המנעול על הדלת היה חסר טעם כי ברגע שמישהו אחר מהעבודה ניסה להכנס הוא נכנס בלי בעיה והדלת עם המנעול סתם הפריעה לי לעבוד. באמצע היום היתי צריכה ללכת להביא משהו מהבית אבל אמא שלי נעלה את הבית כי היא לא רצתה שהערפדים מהחלום יבואו. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שהחלום לא באמת נגמר. כשחזרתי לעבודה היו שם הרבה אנשים שכמו שחשדתי התבררו כערפדים. כבר לא פחדתי מהם אבל זה היה ממש מציק שהיתי צריכה להדוף אותם ממני כל הזמן. הבנתי שאני צריכה שוב להתעורר אבל הפעם ממש לא יכלתי להזכר איפה אני ישנה אז הבנתי שכדי להתעורר אני צריכה להגיע אל אמא שלי שתעיר אותי.  בינתיים כבר נהיה בוקר (למרות שלא היה לילה בחלק הזה של החלום) ואני ידעתי שבכל מקרה עוד מעט השעון יצלצל ורציתי לההתעורר כדלי להספיק לישון קצת בלי חלומות רעים. הלכתי בשבילי הקיבוץ וכל האנשים שאני זוכרת מהקיבוץ שהפכו לערפדים ניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותם. גם כשהגעתי לבית של אמא שלי שיהיה נעול והיתי צריכה לטפס דרך החלון כדי להכנס, היו שם שתי ילדות שניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותן מהחלון. ביקשתי מאמא שלי שתעיר אותי אבל היא רק צחקה עלי.

בסוף השעון שלי צלצל וקמתי בהרגשה רעה.

כשהיתי ילדה חלומות רעים תמיד באו אצלי עם חום גבוה. אני מקווה שאני לא אפתח משהו בזמן הקרוב.

דיכאון של שעת לילה מיותרת

רוצה לישון ולא יכולה. מרגישה רע ולא יודעת למה. תקועה במקום. לא כתבתי פה כבר הרבה זמן. מנסה לחשוב על מה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. כלום לא קרה. תקועה במקום. שני סופשים אחרונים היתי אצל אמא שלי בקיבוץ. לפני שבועיים לסבתא שלי מצד אבא היתה יומולדת. היא גרה בדרום הרחוק, איפה שעפים קסאמים, והיה לאבא שלי מאד חשוב שנבוא אליה. בצדק, סה"כ יומולדת 80 זה לא סתם. הבעיה היא שצריך לצאת בשבת מוקדם בבוקר. אז באתי בשישי בערב וישנתי אצל אמא שלי. וכמובן כל השישי עשיתי ש"ב. לפני שבוע מיום חמישי לא היה לי אינטרנט והיתי צריכה משהו בשביל הש"ב (כמה לא צפוי). אז שישי בבוקר לקחתי את הלפטופ ונסעתי לאמא. רציתי לחזור בערב לדירה שלי אבל היא אמרה תשארי וחבל שתסעי.אמרתי שאני רוצה ללכת לחד"כ כושר, אז היא אמרה תלכי אם אח שלך לחד"כ בקיבוץ. בטח, רק זה חסר לי, ללכת לחד"כ בקיבוץ. כאילו שאף פעם לא עזבתי. בזמנים אחרים היתי פשוט מנפנפת אותה ונוסעת אבל לא יכולתי. אז נשארתי לישון אצלה גם בשישי הזה. רגרסיה, חזרה לאמא. ושבת שוב לא הלכתי לחד"כ. בתחילת הקיץ הכנסתי את עצמי למשטר כושר ואוכל וירדתי8 ק"ג. וזה לא שהגעתי להיות רזה, פשוט התחלתי ממצב קשה. בחודש האחרון עליתי 2. זה לא שאני תקועה במקום, אני חוזרת אחורה. גם הזנחתי את החד"כ וגם תפס אותי רעב שלא נגמר. אני חושבת שזה בגלל הגלולות. פעם אחרונה שהלכתי לגניקולוג לקבל מרשם התלוננתי לו על כאבי מחזור. הוא אמר לי לעשות ניסוי: לקחת את הגלולות 3 חודשים ברצף. שנבדוק אם יש כאבים גם אם אין מחזור. עוד שבוע וחצי נגמר הניסוי. אז לא היו לי כאבי מחזור, אבל כן היו כאבי טרום מחזור. מה שגרם לי לחשוב שזה מעניין איך הגוף שלי הסתנכרן לגלולות. הרי מחזור טבעי של אשה לא אורך בדיוק 4 שבועות, אלא אם היא על גלולות. אבל אצלי הכאב בא בדיוק רגע לפני שנגמרת החפיסה. והוא הגיע ככה גם כשלא עשיתי הפסקה בין חפיסה לחפיסה. בכל מקרה, אמנם לא היו כאבים אבל כן היתה לי הרגשה רעה + רעב מטורף שנמשכו כמה ימים. אני כבר מעדיפה את הכאב. לפחות אני יודעת מתי הוא יבוא ומתי יעבור.

נגמר סמסטר, צריך להגיש עבודה, קודם צריך לכתוב אותה. יש עוד תרגיל בית אחד לא חובה אבל כדאי לפתור אותו כי מה שמופיע בתרגיל אחרון בהסתברות גבוהה יופיע גם במבחן, וצריך ללמוד למבחן. לפחות את החובות בקורס השלישי סיימנו כבר. יומיים אחרי שסיימנו את התרגיל האחרון לשותף שלי נולד ילד. ילד טוב, לא רצה להפריע אז חיכה שנסיים. אין לי מושג מה יהיה אם התואר שלי. חשבתי לקחת הפסקת לימודים אבל אני לא בטוחה שאני במצב אקדמאי מספק בשביל זה. אני לא רוצה לוותר על תזה אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה לעשות עכשיו תזה ואני בכלל לא בטוחה שיש לי איזשהו סיכוי למצוא מרצה שגם אני ארצה לעבוד איתו וגם הוא ירצה להנחות אותי.

אני רוצה לישון. אני רוצה לישון מחר כל היום. אני רוצה שיקרה משהו. אני חושבת שאני אהיה לבד תמיד. נראה לי שזהו, פספסתי את הרכבת. הגעתי לגיל הזה שכבר אין לי סיכוי. אני כל כך רגילה להיות לבד שאם אני אהיה עם מישהו אני לא אדע מה לעשות. אני אקלקל את זה איכשהו. אם בכלל אני אהיה עם מישהו.

החיים שלי הגיעו לנקודת מינימום יציבה ונתקעו שם. יותר הם לא ייזוזו, אני לנצח אהיה באותו מקום. בסוף אני אכנע.

יומן קריאה- אלנבי

אני לא אוהבת את גדי טאוב. הוא פלצן. הייתי בהרצאה שלו בערב שבועות בנושא אהבה. הוא הפשיט את המילה מכל רגש ונתן לה ניתוח יבש ואינטרסנטי כשהוא מנסה להוכיח שאהבה זה עסק אגואיסטי לחלוטין. יש לו גם מאמר קוטל על הספר באדולינה. באדולינה הוא ספר די טפשי אבל חמוד ולא מזיק. אם היתי קוראת את המאמר לפני הספר הייתי בטוחה שמדובר במשהו לפחות מסדר גודל של מיין קאמפ מבחינת התעמולה שבו.

אני גם לא כל כך אוהבת סופרים ישראלים צעירים. יש מין נטייה בקרב סופרים צעירים לכתוב בגוף ראשון מפי אחת הדמויות, בד"כ דמות סתמית למדי, מה שמאפשר לסופר להשתמש בשפה יומיומית, ללא עומק. גם אם הסיפור לא כתוב בגוף ראשון, המספר שומר על סגנון סיפור שמתאים לדמויות, לא מתעלה מעליהן.

בספר הזה המצב לא שונה, להיפך. הספר כתוב מאד פשטני ובשפה דלה שמתאימה את עצמה לדמויות. וזה עיקר הקסם בו.

הספר מספר על תל אביב כפי שהיא קיימת בדמיון של תל אביבים. תל אביב של מטה שחייה רק בלילה מתחת לאף של האנשים הרגילים. עיר שמאוכלסת בעיקר בבריונים וזונות וירושלמי שטעה בפניה. הספר מאד אלים ומאד גס. מכיל בעיקר סצנות מין ומכות ושילוב של השניים. המין משפיל והאלימות יבשה וקרה. אין דברים יפים בספר הזה, אין עדינות. העולם של הספר הוא עולם חסר רגש. גם השפה של הספר חסרת רגש. הסיפור מסופר כמעט באדישות, במשפטים קצרים, לפעמים בני מילה אחת. אין תיאור רגשות, יש בעיקר דיווח יבש. הספר קופץ מדמות לדמות בסדר כמעט כרונולוגי, למעט מעט קפיצות בזמן שבאות מאינטרקציה בין הדמויות ומחוסר היכולת של הסופר לעקוב אחרי שתי דמויות במקביל.

יש בספר 3 דמויות עיקריות: בעל מועדון לילי הוא הבחור הטוב, זה שמנסה להיות מוסרי אבל לא להסתכסך עם העולם התחתון שאליו הוא קשור בעצם היותו חלק מתל אביב של מטה. בסוף היום כל מה שהוא רוצה זה לקחת את הילד מהגן לפני שצריך להחזיר אותו לגרושתו. השותף של בעל המועדון הוא חלק מהעיר. הוא בעל ההתאמה האקולוגית הטובה ביותר לסביבה. הטבעיות שבה הוא רואה את העולם מדגישה את החוסר טבעיות שאנחנו רואים. ובנוסף יש את הירושלמי שנמשך לאפילה של העיר עד שהוא נשאב אליה והיא סוגרת עליו. שלושתם מאוהבים בחשפניות שלא מכירות את המושג look, don't touch וכמובן לא יודעות מה זאת אהבה. בנוסף אליהם הסיפור עתיר ברוסים ודוסים שמתחרים ביניהם למי יש נפש יותר אפלה.

הספר מושך באפלה שלו, בהרגשה הרעה שהוא נותן שעושה טוב. כולנו אוהבים להאמין שיש מקום כזה באמת ולמרות שהוא מפחיד אותנו אחנו רוצים את היכולת להציץ לשם, לראות את האלטרנטיבה לחיים הרגילים והמשעממים שלנו. זה מה שהספר נותן וזו הסיבה שלא רציתי להניח אותו מהיד.

נקודה שקצת הפריעה היא היא המקומיות של הספר. תל אביב מתוארת שם לפרטי פרטים, כולל שמות רחובות, מסעדות ובתי עסק, אמיתיים ובדויים. כאילו הסופר מניח שכולנו מכירים את תל אביב ולכן חשוב לו מאד לציין שהגיבור הלך הביתה מאלנבי דרך גאולה ומשם לבן יהודה דרך מגדל שלום, כאילו שיש בשמות האלה המון מידע (אני יודעת שהרחובות האלב לא באמת נפגשים, זו הדגמה בלבד). מלבד זאת, חוץ מתל אביב קיימים בספר רק עוד שני מקומות, ירושלים ואילת. ובניגוד לתל אביב שמלאה במועדונים, מסעדות, בתי קפה, פיצוציות, משרדים ועוד, כל מה שיש בירושלים ואילת זה משפחות של הדמויות. וחברה לשעבר.

לסיכום, ספר מומלץ לבעלי קיבה חזקה שרוצים להציץ לצד האפל מבלי להפגע.

זה מעליב

שבועיים הוא לא בא לבקר. יום אחד הגיע לעבודה ואח"כ נסע חזרה למרכז. ואני כל פעם ,אולי תבוא היום, נטייל, סתם ניפגש, לא יכול, יש לו התחייבויות. יום ראשון הגיע לעבוד, לא התקשר קודם, הי אני בא, בואי נעשה משהו בערב. בא בצהריים לעבודה, חיים טובים, שש בערב נכנס למשרד שלי, סיימתי את המשימות שלי להיום ועכשיו אני לרשותך. ככה. כי מובן מאליו שאני יושבת ומחכה לו שיפנה לי זמן בלוז. לא מתאים לי. עונה לו, טוב לי יש עוד הרבה משימות נתראה מחר בבוקר. גם אני יכולה להיות עסוקה. הלך, ביאס אותי, הכנתי לי תה לימונית (העציץ עדיין חי אם כי מתקשה קצת לגדל עלים חדשים). מתעצבנת והולכת הביתה.

יום שני הוא שוב בעבודה, הבטיח לבוס שהפעם בא לשבוע שלם. איתי לא דיבר מראש, מובן מאליו. אני עסוקה, כל היום מנווטת בין אנשים וישיבות, מנסה קצת לעבוד תוך כדי. חמש סוף היום הרשמי, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שסיימתי לעבוד בשעה כזו בלי שהיתה לי סיבה למהר, הוא סיים לעבוד, הלך בלי להגיד כלום, לא רצה להפריע כי ראה שאני עסוקה. הוא לא משחק משחקי כוח, הוא באמת לא רוצה להפריע. לא רואה שום בעיה בעובדה שאני מתעלמת ממנו כל היום. מבין שאני עסוקה.

יום שלישי בערב היה אירוע בעבודה. מישהו בעבודה שואל אתם באים לערב, מוודא שלא יהיה הפראיר היחיד, ההוא עונה, תלוי בג'אסט, מה אני המנהלת שלך? את האמרגנית שלי, תעשה מה שבא לך. אח"כ הוא שואל אם אני הולכת ישר מהעבודה, לא אני עוברת בטכניון, בקורס. טוב אז אני אפגוש אותך שם. מובן מאליו שאח"כ הולכים אלי, לא שואל אפילו אם מתאים לי.

הערב נגמר מאוחר, אח"כ הולכים אלי. מקלחת ולמיטה כי מחר אני מתחילה לעבוד מוקדם כי צריך לצאת מוקדם. במיטה מתחילים להתחמם, נשארים בלי בגדים, חם, אני שואלת אם להביא קונדום. אם את רוצה, אל תעשה לי טובות. מביאה. הוא לא שם. אומר לי את לא באמת רוצה. אז מה נראה לך שאני עושה מעליך? את חושבת שאת רוצה (WTF). אני לא חושבת אני יודעת. טוב (שוב עושה לי טובות) אבל תבטיחי לי משהו קודם. מה? שלא תשכבי אם אף אחד אחר בלי שאני אאשר לך (WTF). ומה אם ניפרד? אז תבקשי ממני אישור קודם (WTF). אני מבטיחה לך שכל עוד אני איתך אני לא אשכב עם אף אחד אחר, בסדר? עכשיו תשים קונדום. לא, את לא באמת רוצה. תגיד לי, אני נראית לך בתולה או משהו? אני יודע שאת לא. עם כמה נשים היית במיטה? 5, אני הייתי עם יותר. אני בטוח (WTF). אז אתה בטח מבין שאין לי בעיה עם סקס? אבל אני מרגיש שאת לא באמת רוצה. תגיד גם לבחורות אחרות גרמת להתחנן לסקס? האמת שאף אחת אחרת שהייתי איתה לא התחננה לסקס (WTF). אז מה הבעיה שלך? אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה. די נו, ביאסת אותי, אני הולכת לישון. מסתובבת לצד השני. ממלמלת אני לא מבינה מה הבעיה שלך. אני רואה שאת לא באמת נמשכת אלי. את אדישה אלי.  אז מה אני עושה פה לדעתך? את חושבת שזה משהו שצריך לעשות בשלב מסויים (WTF). תגיד, אתה באמת חושב שאני אשכב עם אחרים כשאני איתך? אני חושב שאת יכולה (WTF). על אף אחת מהבחורות האחרות שהייתי איתן לא חשבתי שהן יכולות אבל את יכולה (WTF). זה מה שאתה חושב עלי? אני חושב שיש לך את היכולת הזו, אני לא יכול לעשות את זה אבל את כן.

אני מגזימה או שהוא מגדיר אותי כמופקרת?

בשלב הזה כבר ממש לא בא לי לשמוע אותו יותר, מלמלתי איזה סססאמק, העפתי את היד שלו ממני ודחפתי אותו לקצה השני של המיטה וזהו. כל פעם שהוא ניסה להניח עלי יד דחפתי אותו ממני.

בבוקר השעון צלצל כהרגלו חצי שעה לפני הזמן לקום (בד"כ לוקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי להתעורר). אני מכבה אותו. הוא מתחיל לגפף, אני דוחפת אותו ממני. די נו, עזוב אותי, את צריכה לקום. לא אני לא. השעון מצלצל עוד פעם, אני מכבה אותו. ג'אסט, את צריכה לקום. אני לא. בצלצול הרביעי באמת הגיע הזמן לקום. אני מכבה סופית את השעון, מדליקה את האור להולכת למקלחת בלי להסתכל עליו. חוזרת, הוא כבר מתלבש, אני מתעלמת ממנו ומתלבשת, מארגנת את התיק חד"כ שיהיה באוטו, אולי יהיה לי כוח בערב. מסיימת להתארגן, מתיישבת על המיטה בזמן שהוא אוסף את הדברים שלו. כשהוא נכנס שוב לחדר אני אומרת לו שהדברים שהוא אמר בערב היו ממש מעליבים. הוא מתישב לידי ואומר אני מבין את הפרידה (WTF, אני אמרתי משהו על פרידה?). אני מבין אותך אבל שתדעי שאני לא מכיר בפרידה (WTF, הוא מחליט על פרידה אבל לא מכיר בה). משום מה הוא לא חש צורך להתנצל או לציין שהוא לא התכוון לפגוע. אין לי כוח אליו. יוצאים מהבית ונוסעים לעבודה. באוטו שקט כל הנסיעה. במהלך כל היום הוא השתדל להתרחק ממני. פעם אחת הוא נאלץ לבוא לדבר איתי על העבודה. קצר וענייני.

הוא לא ניסה להעליב, הוא פשוט אמר מה שהוא חושב. אפילו לא חש צורך להתנצל, הוא פשוט היה כן. וזה מה שמרגיש הכי גרוע.

אני מגזימה? כי כרגע הוא ממש הצליח לגרום לי להרגיש רע וזה משהו שלא הרבה גברים הצליחו.

אזהרה- פוסט בנות

יש לי ידיד שטוען שבגלל שאני מתנהגת כמו בן אני תמיד מושכת אלי גברים שמתנהגים כמו בחורות. true story, הוא כנראה צודק. בשני חלקי המשפט. וכל פעם שהוא מגלה קטע נשי שיש לי הוא מופתע מחדש. למשל כשהוא גילה שאני צופה בבנות גילמור 'אבל זו סדרה של בנות', אני:' אהמ.. שלום', הוא: 'די נו, ברצינות, זו סדרה של בנות', אני: 'ומה אני נראית לך', 'די, נו, ברצינות'. בכל מקרה, גם לי יש לפעמים קטעים של בנות, למשל הפוסט הבא שהוא פוסט בנות ובפרט פוסט קניותבגדים. אז למי שמעוניין לעצור פה ולחכות לפוסט הבא אני מבטיחה לא להעלב, אני הייתי עושה אותו הדבר.

אז שוב הנסיבות הביאו אותי לגרנד, הפעם להחליף עדשות למשקפיים. ביקור ראשון אני נכנסת לחנות, עושה בדיקת ראיה, בוחרת מסגרת חדשה למשקפיים ספייר (מסתבר שיותר זול לקנות מסגרת חדשה + עדשות מלהחליף עדשות למסגרת ישנה. מבצעים, לך תבין), קונה עדשות חד פעמיות ונוסעת. יום רביעי אני מקבלת טלפון שהעדשות + משקפיים ספייר מוכנים ושאני אבוא לחנות אבל אתקשר קודם לבדוק שטכנאי נמצא ויחליף לי עדשות במשקפיים שלי על המקום. אחרי דיון קצר עם עצמי אני מגיעה למסקנה שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לקניון בשעה שאנשים שהם לא מוכרות עובדים ואני מחליטה להגיע לחנות בחמישי בערב, להשאיר את המסגרת הישנה וללבוש בינתיים את הספייר, הרי למה הם שם. סבבה, מגיעה לקניון, לוקחת משקפיים חדשות, משאירה ישנות, יהיו מוכנות בראשון בערב, נוסעת. קצר. היום בערב אני מגיעה לקניון בטוחה שהטכנאי משקפיים (מעניין מה כתוב לו בתעודת מקצוע) סיים מזמן את עבודתו כמו שאני הייתי אמורה לעשות אם הייתי בנאדם שפוי. לא. המוכרת בודקת את כל ההזמנות, מגיעה למסקנה שאין, אבל יש טכנאי. שולחת אותי לסיבוב 20 דקות.

הוריי, להעסיק את עצמי 20 דקות בקניון. מתחילה להסתובב סביב עצמי, בדרך עוברת ליד סטימצקי. בד"כ אני לא אוהבת את החנויות של סטימצקי כי יש בהן מין הרגשה של סתמיות, כל מה שיש שם הוא מדף אחד מכל סוג שמכיל מדגם לא מייצג של משהו. אבל הפעם אני מפנה את מבטי אל תוך החנות ומגלה שם עומק שלא ידעתי שהוא קיים. החנות הרבה יותר גדולה ובעלת פוטנציאל ממה ששיערתי. ולא סתם, בקצה יש שולחנות קריאה ואפילו בית קפה. הציביליזציה הגיעה לחיפה. איזה יופי. איך שאני נכנסת קופץ לי למול העיניים ספר "כך לא כתוב בתנך" מאת יאיר זקוביץ ועוד מישהו שאני לא מכירה. את זקוביץ אני מכירה מעבודת גמר שעשיתי בתנך שבה הוא כיכב בביבליוגרפיה. מאד נהניתי מהמאמרים שלו. בנוסף יצא לי לראות אותו במספר הרצאות והוא פשוט מרתק. אז בלי לחשוב פעמיים, הספר קפץ מהמדף לחיכי. אז אם כבר יש לי ספר ביד, אני לא אעשה סיבוב? בטח שכן. בדרך אספתי אלי עוד ספר, אם אני כבר פה. לאחר סיבוב ארוך אני מגיעה לקופה, שם המוכרת מודיעה לי שיש מבצע 3 במחיר 1 (שאם לא הייתי מתרכזת כל כך במדפי הספרים היתי רואה כרזות שלו מפוזרות בצורה בולטת בכל החנות). שלל ראשון: 3 ספרים.

ואז נזכרתי שיש לי בארנק תו קניה שקיבלתי לראש השנה ועדיין נמצא בניילונים. אז החלטתי שאני אשתמש בו ויהי מה. חוץ מזה שעוד שבועיים יש לי חתונה ואולי כדאי לנסות להראות טוב. אם נשמיט את כל הפרטים הלא מעניינים, שלל 2: חצאית, יחידה בארון בגדים שלי, שותפה רק לשמלה אחת שנקנתה גם היא לחתונה של ידיד טוב. מעניין אם יהיה לי אומץ ללבוש אותה.

שלל 3: לק. הטיפוח היחיד שאני נוהגת לעשות ביום יום פשוט כי יש משהו ממש כיפי בפעולה הזו של מריחה. וגם הריח ממסטל.

ומאחר שהבטחתי לכתוב על בגדים, אמא שלי סופסוף עברה לגור עם החבר שלה ובדרך עשתה פינוי לארון בגדים. אז שבת בערב הגעתי אליה לסשן מדידות של כל הדברים שקטנים עליה או שהיא כבר לא תלבש כי הם רשמיים מדי ולא מתאימים (כאילו שאני מתלבשת רשמי מתישהו). שלל סופ"ש: שני שקים של בגדים, חלקם חדשים כמעט לגמרי, נעלים חמודות, בלי עקב אבל עם אופי ומיבש שיער. אולי יום אחד אני אלמד להשתמש בו. בדרך גם ניצלתי את המדפסת הצבעונית שלה. בד"כ אני מדפיסה דברים בעבודה אבל הפעם הייתי צריכה צבע. אז שלל נוסף: שתי עבודות בעובי מכובד.

חוץ מזה, אין לי זמן. בעבודה יש לחץ לא נורמאלי, איכשהו הפרוייקט שאני עובדת עליו נהיה סופר סופר דחוף, התוכנית עבודה שלי לחודשיים הקרובים מכילה בערך 200% שעות עבודה. בבוקר אני בקושי מצליחה לעשות משהו כי יש ישיבות כל הזמן שבהם מדברים על איך מקדמים את הדברים הסופר דחופים. אז אני מספיקה לעבוד רק בשעות אחה"צ אחרי שכל המנהלים חוזרים לחדרים שלהם למלא דוחות. ימי שישי, here I come. וכמובן שזה בא בתזמון מושלם עם סוף הסמסטר, מתי שכל העבודות שלא עשינו עד עכשיו צצות להן. מזל שיש לי רק מבחן אחד הסמסטר אחרת אני לא יודעת איך הייתי שורדת. עוד 4 שבועות לסוף סמסטר. תחזיקו לי אצבעות.

עוד סופ"ש שהתחיל טוב

על דעת עצמי ומרצוני החופשי וללא שכנוע מאף אחד אני בוחרת לבוא לעבודה ביום שישי. כי יש לי משהו שממש הייתי חייבת לסיים ואני פשוט לא מצליחה להגיע אליו כי כל פעם שאני מתחילה מגיע מישהו ומבקש דקה אם אפשר לשאול משהו ואם אני יכולה לראות ולבדוק ועוד מייל קופץ עם שאלה ובקשה וכבר שבוע שאני לא מליחה לעבוד וגם לא לכתוב פה ובכלל. אז באתי לעבודה והייתי שם שעתיים וסיימתי את מה שהיה צריך. מדהים לאיזה יעילות אפשר להגיע כשאף אחד לא מפריע.

ואם כבר היום הפך ליעיל אז עד הסוף, עברתי בדרך ביגור וקניתי לעצמי עציץ לימונית ועציץ נענע. שיהיה לתה. אני עובדת על להפוך את שולחן העבודה שלי לגן ירק. יש לי צמח אחד, אני לא יודעת איך קוראים לו, שקיבלתי אותו בתור ענף קטן ושמתי אותו בעציץ. הענף הקטן נהיה גדול והתחיל לטפס לגובה לכיוון הניאון. הבעיה היא שהצמח הזה לא חכם מדי, כשהוא נהיה גבוהה הוא גם נהיה כבד ונשבר.אז התחלתי לקשור אותו ללוח שעם כדי שלא יפול. רק שהוא נהיה יותר מדי גדול ועבר את הלוח שעם  וכבר לא יכלתי לקשור אותו. ואז יום ראשון אחד הגעתי לעבודה ומצאתי שכל הענפים שלו נשברו מהכובד. אז אספתי את כל חלקי הענפים, שמתי אותם בבקבוקי מיים ופיזרתי אותם בין עמיתי לעבודה. הצמח הזה אמנם טיפש אבל עמיד ודי מהר כל הענפים התאוששו והתחילו לצמוח מחדש בבקבוקי מיים. עכשיו צאצים של הצמח מפוזרים בכל רחבי העבודה ומתכננים השתלטות עויינת. אחד הענפים נשאר אצלי בתור ניסוי, שמתי אותו הפוך במיים, עם העלים פונים כלפי מטה. כמו שאמרתי, טיפש אבל חזק, אחרי כמה זמן הוא פשוט הפך את העלים שלו כלפי מעלה והתחיל לצמוח מחדש. הבעיה היא ששמתי אותו ליד במבוק (מהסוג הזה שמקבלים מתנה כמישהו לא יודע מה להביא במתנה) ונראה לי שהוא פשוט לקח מהבמבוק את האנרגיה כי מאז ששמתי אותו שם הבמבוק התחיל להצהיב. אז הגליתי את הצמח השני לחדר אחר. אז עכשיו אני אביא דיירים ירוקים חדשים ונראה איך הם יתמקמו. בתקווה שיהיה להם נעים לפחות עד סוף החורף.

חנוכה, כי היה עכשיו מין חג שכזה.

עד לפני כמה שנים אצל ההורים שלי הינו מדליקים נרות כל יום במהלך החג. כשאני ואחי היינו קטנים הינו בונים בעצמנו חנוכייה, כל שנה ממשהו אחר. חומר הגלם הכי נפוץ היה ספלולים (האלה של הבלוט). אבל היו גם חלקיקי פלסטיק שייצרו אצלנו במפעל ועד דברים שאני לא מצליחה לזכור כרגע. בשנים האחרונות של המנהג הזה עברנו להשתמש בדאס (מין חומר לבן שמתקשה באוויר). דווקא היו לי כמה יצירות ממש יפות לדעתי. מתישהו ההורים שלי קנו חנוכיה אמיתית ומאז פשוט הדלקנו אותה. בשנים האחרונות או שאני הייתי בצבא או אחד מהאחים שלי ובכל מקרה כבר לא גרנו בבית (בקיבוץ עוברים לגור לבד בשלב די מוקדם) וכבר לא היינו מדליקים נרות כל יום. בשנה שעברה אמא שלי כבר לא גרה עם אבא שלי ולארגן את כולם ביחד בבית אחד כבר נהיה מסובך. השנה הדלקנו שני נרות בשבת אחרי הארוחה המשפחתית. ביום רביעי אמא שלי התקשרה אלי להגיד שהיא ממש מתגעגעת. אז אתמול בערב נסעתי אליה וביחד עם החבר שלה הדלקנו שלושתנו נרות ושרנו שירים והסתכלנו על הנרות. היה בזה משהו ממש נעים, אינטימיות קטנה כזו.

עכשיו צריך לעשות כביסה ושיעורי בית, בתקווה להמשיך את היעילות. סופ"ש גשום ויעיל לכולם ושבת שלום.

לא דרך להתחיל את הסופ"ש

9:20 לפנות בוקר תור למתפי האינקוייזיציה לשיננית. כי פעם בשנה מגיע לי טיפול חינם במסגרת הביטוח. מה שמבטל את התירוץ של אני לא הולכת לשיננית כי אני קמצנית (נניח לרגע בצד את העובדה שאי אפשר להגיע לרופא בלי לשלם משהו). הם גם מתקשרים להזכיר לי שעברה שנה מאז הפעם האחרונה אז התירוץ של פשוט לא חשבתי על זה גם נפל. כשמישהו מתקשר אלי באופן אישי איכשהו להגיד לה אני פשוט שונאת שינניות לא נשמע טוב. אז הלכתי לאחת.

אני לא זוכרת בוקר שבו היה לי כל כך קשה לקום. אפילו כדי להגיע מוקדם במיוחד לעבודה אני קמה יותר בקלות.

כמובן שהטיפול התחיל בנזיפה על זה שלא הייתי אצלה כבר הרבה זמן בתוספת הערות במהלך הטיפול כולל הדגמות של הנה תראי כמה אבן הוצאתי לך. איזה כיף זה בטח לשיננית שהיא יכולה ככה לפטפט ולנזוף וכל מה שאני יכולה לעשות בתגובה זה  למלמל משהו לא ברור. לפחות פותר אותי מהצורך לענות תשובה כלשהי. "למה את לא שמה פלואור?" "אהא?" "זה שומר על השיניים" "אאה..". "בזזזז" (האחרון זה הצליל בלתי נסבל הזה שחופר בתוך האוזן).

וכמובן הנסיון למנוע מצב שבו אני אלך בלי לשלם כלום "אז לשים לך פלואור?" "מה זאת אומרת לשים לך פלואור?" "זה 60 שקלים פעם בחצי שנה, שומר על השיניים". "אני אחשוב על זה". "טוב אבל את ממש צריכה לבוא לעיתים קרובות יותר". ברור, כי כל כך נהניתי היום.

אבל אם אני כבר פה (וכאן הטעות), יש לי איזה שן מאד חדה ששורטת לי את הלשון אז שאלתי אותה אם אפשר אולי לשייף אותה. היא שלחה אותי לבקש מהרופאה. הרופאה באופן מפתיע היתה די נחמדה והסתכלה לי בפה אחרי כמה הערות על כך שמוזר שפתאום התחיל להפריע לי. לא יודעת למה רופאי שיניים לא מאמינים שמצב השיניים יכול להשתנות. הרי זה בדיוק הסיבה שממליצים לעקור שיני בינה, כי הן דוחפות אל כל שאר השיניים. ויש לי אחת שיצאה לפני שנתיים בערך, אז למה זה לא הגיוני שהיא הזיזה את כל השאר? בכל מקרה, מסתבר שאכן שום דבר לא זז, פשוט השן שבורה. אין לי מושג מתי זה קרה. פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהשן שבורה. נראה לי יותר הגיוני שהשן בינה אשמה. אבל לא משנה, הרופאה שלפה מכשיר ושייפה את השן וכרגע היא לא שורטת יותר. וכמובן שבמסגרת המאמצים לא לתת לי לצאת בלי לשלם, במקרה לגמרי היא ראתה משהו שחשוד לה כחור. אז עכשיו קיבלתי הפנייה לצילום שיניים שעולה (עם הנחה כי שילמתי שם) 80 שקלים. עכשיו, אחרי ששילמתי משהו היתי יכולה ללכת הביתה. ולחזור עוד שבועיים עם הצילום.

מקווה שהמשך הסופ"ש יהיה פחות מתעלל

ושיהיה לכולם שבוע מוצלח