אני לא אוהבת את גדי טאוב. הוא פלצן. הייתי בהרצאה שלו בערב שבועות בנושא אהבה. הוא הפשיט את המילה מכל רגש ונתן לה ניתוח יבש ואינטרסנטי כשהוא מנסה להוכיח שאהבה זה עסק אגואיסטי לחלוטין. יש לו גם מאמר קוטל על הספר באדולינה. באדולינה הוא ספר די טפשי אבל חמוד ולא מזיק. אם היתי קוראת את המאמר לפני הספר הייתי בטוחה שמדובר במשהו לפחות מסדר גודל של מיין קאמפ מבחינת התעמולה שבו.
אני גם לא כל כך אוהבת סופרים ישראלים צעירים. יש מין נטייה בקרב סופרים צעירים לכתוב בגוף ראשון מפי אחת הדמויות, בד"כ דמות סתמית למדי, מה שמאפשר לסופר להשתמש בשפה יומיומית, ללא עומק. גם אם הסיפור לא כתוב בגוף ראשון, המספר שומר על סגנון סיפור שמתאים לדמויות, לא מתעלה מעליהן.
בספר הזה המצב לא שונה, להיפך. הספר כתוב מאד פשטני ובשפה דלה שמתאימה את עצמה לדמויות. וזה עיקר הקסם בו.
הספר מספר על תל אביב כפי שהיא קיימת בדמיון של תל אביבים. תל אביב של מטה שחייה רק בלילה מתחת לאף של האנשים הרגילים. עיר שמאוכלסת בעיקר בבריונים וזונות וירושלמי שטעה בפניה. הספר מאד אלים ומאד גס. מכיל בעיקר סצנות מין ומכות ושילוב של השניים. המין משפיל והאלימות יבשה וקרה. אין דברים יפים בספר הזה, אין עדינות. העולם של הספר הוא עולם חסר רגש. גם השפה של הספר חסרת רגש. הסיפור מסופר כמעט באדישות, במשפטים קצרים, לפעמים בני מילה אחת. אין תיאור רגשות, יש בעיקר דיווח יבש. הספר קופץ מדמות לדמות בסדר כמעט כרונולוגי, למעט מעט קפיצות בזמן שבאות מאינטרקציה בין הדמויות ומחוסר היכולת של הסופר לעקוב אחרי שתי דמויות במקביל.
יש בספר 3 דמויות עיקריות: בעל מועדון לילי הוא הבחור הטוב, זה שמנסה להיות מוסרי אבל לא להסתכסך עם העולם התחתון שאליו הוא קשור בעצם היותו חלק מתל אביב של מטה. בסוף היום כל מה שהוא רוצה זה לקחת את הילד מהגן לפני שצריך להחזיר אותו לגרושתו. השותף של בעל המועדון הוא חלק מהעיר. הוא בעל ההתאמה האקולוגית הטובה ביותר לסביבה. הטבעיות שבה הוא רואה את העולם מדגישה את החוסר טבעיות שאנחנו רואים. ובנוסף יש את הירושלמי שנמשך לאפילה של העיר עד שהוא נשאב אליה והיא סוגרת עליו. שלושתם מאוהבים בחשפניות שלא מכירות את המושג look, don't touch וכמובן לא יודעות מה זאת אהבה. בנוסף אליהם הסיפור עתיר ברוסים ודוסים שמתחרים ביניהם למי יש נפש יותר אפלה.
הספר מושך באפלה שלו, בהרגשה הרעה שהוא נותן שעושה טוב. כולנו אוהבים להאמין שיש מקום כזה באמת ולמרות שהוא מפחיד אותנו אחנו רוצים את היכולת להציץ לשם, לראות את האלטרנטיבה לחיים הרגילים והמשעממים שלנו. זה מה שהספר נותן וזו הסיבה שלא רציתי להניח אותו מהיד.
נקודה שקצת הפריעה היא היא המקומיות של הספר. תל אביב מתוארת שם לפרטי פרטים, כולל שמות רחובות, מסעדות ובתי עסק, אמיתיים ובדויים. כאילו הסופר מניח שכולנו מכירים את תל אביב ולכן חשוב לו מאד לציין שהגיבור הלך הביתה מאלנבי דרך גאולה ומשם לבן יהודה דרך מגדל שלום, כאילו שיש בשמות האלה המון מידע (אני יודעת שהרחובות האלב לא באמת נפגשים, זו הדגמה בלבד). מלבד זאת, חוץ מתל אביב קיימים בספר רק עוד שני מקומות, ירושלים ואילת. ובניגוד לתל אביב שמלאה במועדונים, מסעדות, בתי קפה, פיצוציות, משרדים ועוד, כל מה שיש בירושלים ואילת זה משפחות של הדמויות. וחברה לשעבר.
לסיכום, ספר מומלץ לבעלי קיבה חזקה שרוצים להציץ לצד האפל מבלי להפגע.
האמת, נשמע מעניין,
השבמחקאבל אהבתי שהדגשת שסיפור מנק’ מבט של הדמויות מאפשר לסופר שלא להתעלות מעליהן ודי נמאס לי מספרים כאלה. כרגע בא לי משהו אחר.
אם כך, אני ממליצה על הרוקי מורקמי. בפרט זה שכתבתי פה עליו- אחרי החשכה. זה בדיוק ההיפך מסיפור בגובה העיניים של הדמויות.
השבמחקכן אני זוכרת שסיפרת עליו, רשמתי לעצמי לקרא אותו עוד חודשיים.
השבמחקגם אני לא מחבבת את מר טאוב, אבל הערצתי את היכולת שלו לכתוב בספר הזה במשפטים מאוד קצרים כמו סטקטו של מכונת ירייה. יש בספר הזה אחדות של צורה ותוכן.
השבמחק