יום 5, אני ליאונה

אני תוהה אם מישהו אחר חוץ ממני קרא את הספר הזה והרגיש רצון עז לתפוס את גיבורת הספר ולתת לה סטירה שתפתח לה את העיניים, להגיד לה לצאת מהסיפור הזה שבו היא חיה, אנחנו לא בתוך ספר ואת לא גיבורת הסיפור.

יש שלב בסיפור שבו ליאונה מחליטה לכתוב מכתב לדמות בספר שהיא קראה. במכתב היא מתעצבנת על הדמות שחיה לפי כל הספרים שהיא קראה ולא רואה את המציאות ואני חיכיתי שהיא תבין שבעצם היא כותבת לעצמה אבל לא, ליאונה ממשיכה לחיות בעולם הדמיוני על גבול האוטיסטי שלה. 

אני רגילה שבספרים ישראלים קשה לי להזדהות עם הדמות הראשית. יש משהו ביוצרים ישראלים, אני מרגישה את זה גם בקולנוע, יש משהו בגיבורים שגורם לא לאהוב אותם. אני מכלילה כמובן, לא תמיד זה ככה, אבל יש לי את ההרגשה הזאת. תמיד יש משהו פגום, התנהלות לא הגיונית בצורה מעצבנת. 

מלבד הגיבורה שהרגיזה אותי, רוב הספר די זרם ומשך אותי לקרוא עוד ולסיים את הספר ביום אחד (אולי זה הצורך בעיסוק שיעזור לי לשכוח ששוב נשארתי לבד בעיר זרה). אבל אז בא הסוף. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגדת סוף טוב שבו כל הקצוות סגורים, אבל כאן זה היה ממש קלישאה של סוף טוב. ואולי הסופרת עשתה את זה בכוונה, לאורך כל הספר הגיבורה חייה ברומן רומנטי אז סוף הספר הוא כמו סוף קלאסי של כל רומן של דיקנס, הנוול שכל מניעייו מתמצים בזה שהוא נוול ולכן עושה דברים רעים באופן לא הגיוני, מנסה לפגוע בגיבורה רק כי הוא רע וכמובן נענש על ידי הגורל ככה שאף אחד מהטובים לא יצא אשם.

אני חושבת שאני צריכה להפסיק קצת עם ספרים בעברית ולעבור למשהו איכותי. שבוע שעבר סיימתי את הספר הראשון של סנדמן, כדאי שאני אמשיך איתו עוד קצת. 

יום 4, תמונות של ירוק

אמריקאים זה כזה "היי, saint patrick day מה נעשה? אני יודע, בואו נצבע את הנהר בירוק!"

 

ואני זה כזה "היי, אם כולם לובשים ירוק והנהר ירוק אפשר לזרוק אנשים לנהר ואף אחד לא יראה אותם"

 

 

   








מצאתי את הכד בקצה של הקשת בענן. 

 

אחי, נראה לי הגזמתי עם הירוק, אני רואה דובים בערסלים.  

 

נקודה חיובית להיום- נפגשנו עם חברים. יש לנו חברים ואנחנו מצליחים לשמור איתם על קשר. 

ועוד משהו- ההורים שלו סומכים עלי יותר משהם סומכים עליו. 

מאה ימים, הגרסה שלי, יום 3

ראיתי פה כל מיני בלוגים והחלטתי לנסות גם. אני לא חושבת שאני אצליח למצוא דברים משמחים אבל לפחות אני אכתוב משהו, זה גם סוג של פרוייקט. אז כרגע המטרה היא כל יום לכתוב על משהו, לא משנה מה, או לשים תמונות אבל של משהו יפה או מעניין. כתבתי אתמול ושמתי תמונות שלשום ככה שאפשר להגיד שאני כבר ביום השלישי. 

אז מה את מספרת היום?

פתחנו את היום בבילוי זוגי רומנטי- ביקור במרפאת פוריות. וכשאני אומרת זוגי אני מתכוונת שישבנו יחד בחדר המתנה ואז הוא נכנס לאחד החדרים (משום מה הוא לא מוכן לשתף חוויות) ויצא ושוב חיכינו יחד ואז אני נכנסתי לאחד החדרים והמתלמדת של הרופאה (שהרבה פחות מוצלחת מהרופאה) באה והשלימה את האיחוד בינינו. רומנטי כבר אמרתי?

ביציאה היה לנו קטע משעשע, הזמנתי אובר (סוגשל מונית חברתית) וכשיצאנו קיבלתי הודעה שהוא כבר הגיע, האפליקציה הראתה נהג שחור (כן אני גזענית) בטויוטה וכשיצאנו עמדה טויוטה עם סמל של אובר ונהג שחור. הוא לא נראה בדיוק כמו בתמונה אבל חשבתי שזה בגלל הזקן שזה משהו שמשתנה. שאלתי אותו אם הוא השם שהופיע והוא הנהן משהו ויצא לדרך. אחרי חצי רחוב מתקשרת מישהי ושואלת איפה הוא ובאותו זמן מתקשר אלי הנהג של האובר ושואל איפה אני. בקיצור עלינו על האובר של מישהי אחרת שבדיוק יצאה מאותו בניין. חזרנו לאותו מקום והחלפנו מכוניות. היה עדיף להצמד למכונית המקורית כי הנהג החדש היה לא ברור בכלל, האפליקציה לא עבדה לו ובשום אופן לא הצלחנו להבין מה הוא אומר. 

הגענו הביתה ופנינו כל אחד למחשב שלו לשיחות טלפון, הוא עם המנחה הקודם שלו, אני אם אמא שלי. הוא סיים קודם ודי שמחתי כשהוא סופסוף בא ונתן לי תירוץ לסיים את השיחה שלי.

נקודה חיובית להיום- הלכנו לאכול יחד וישבנו בחוץ בדשא, היה ממש נעים. קצת קר אבל השמיים כחולים ויפים והגינות מתחילות להתמלא עלים שבתקווה בקרוב גם יהיו פרחים. 

סתם זכרון שפתאום נזכרתי בו

כשהייתי ילדה היו כל מיני חפצים שבלי שום סיבה מיוחדת פשוט משכו אותי. אני לא ידעתי וגם היום אני לא יודעת להסביר למה, משהו בצורה שלהם פשוט גרם לי לרצות אותם. בעיקר אהבתי דברים חדים. עד היום אני אוהבת דברים חדים. יום אחד מצאתי מחט של מזרק והתלהבתי ממנה, היא היתה נקייה כזו, חלקה וחדה. ואז אבא שלי אמר לי לזרוק אותה "את זוכרת ששאלת אותי מה זה איידס? (זה היה בתקופה שרק התחילו לדבר על איידס, התשובה שלו דרך אגב היתה כשתגדלי תביני) אז ככה זה עובר".

לא כל כך הבנתי אז תייגתי את זה תחת דברים שאני אבין יום אחד. רוב הזכרונות שלי מהילדות זה דברים שלא הבנתי וקטלגתי לי אותם כדי שיום אחד אני אבין.

למה נזכרתי בזה? כי עכשיו הייתי צריכה להזריק לעצמי והמזרק הוא קטן כזה ועשוי מזכוכית עם מחט דקה וחדה, בדיוק מסוג הדברים שאהבתי, נקי וקר והזכוכית שלו צלולה והוא משמיע צליל נחמד כשמקישים עליו. קצת התבאסתי לזרוק אותו לפח בסוף השימוש. (יש מצב שבכלל אסור לי לזרוק אותו לפח ואני צריכה להביא אותו לפסולת רפואית או משהו כזה אבל אין לי כוח, שמתי אותו בחזרה בקופסא שלו והורדתי את המרשם כדי שלא ידעו שזה שלי). 

פוסט עדכון

אז מה חדש?

הממ....                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

טוב נעבור לקיטורים.

אני כבר לא רוצה לדבר עם אנשים בארץ כי אז מגיעה השאלה הזו, אז מה חדש, איך מתקדם? והתשובה היא לא מתקדם. אין חדש. אין עבודה, אין שפה, קשה, קשה. החדשות הכי מרגשות הן שעומדים לפתוח מרשל'ס בשכונה שלנו, זה מרגש את האחד בעיקר כי המשפחה שלו מתים על החנות הזו. אני שונאת ללכת לשם עם האחד כי אני מרגישה כמו גבר שמלווה אישה במסע קניות, בסופו של דבר אני מתיישבת על ספסל ורק מחכה שנצא כבר. 

 

אני שולחת קורות חיים על אוטומט, לא משקיעה מחשבה כי אני יודעת שאם אני אחכה אני אתאכזב. אני כבר לא מאמינה שזה יגיע. הביקורים בבית חולים לבדיקות דם כבר הפכו לשגרה, הפקידות של הבוקר מכירות אותי, כל חודש מחדש מתחילים, מקווים שאולי הפעם אבל זה כבר נהיה כמו עם החיפוש עבודה, לא באמת מאמינה שזה יקרה. אני רוצה לעבור לשלב הבא, להפריה חוץ גופית, הרופאה מוכנה להעביר אותי אבל ממליצה קודם לתת עוד כמה נסיונות וגם אמא שלי וגם האחד אומרים לי לתת עוד נסיון לפני שעוברים לחלק הקשה כי פעם אחת זה כבר הצליח. אבל זה לא באמת הצליח, נכון? 

בעבודה הזמנית הייתי יום אחד מלא וכנראה שלא ממש אהבו אותי לפני יומיים קיבלתי מייל בבוקר שמבקש שאני אבוא בצהריים, בבקשה בבקשה preaty please. תוך 3 דקות עניתי שאין בעיה. אחרי שעה קיבלתי תשובה שממש תודה אבל לא צריך, מצאנו מישהו אחר. תודה.

 

לאחד לעומת זאת הולך ממש טוב. המנחים שלו מרוצים, הוא מתחיל לכתוב מאמר ואולי גם לשתף פעולה עם סטודנטים אחרים של המנחה ואולי גם עם פרופסורים אחרים. והוא מספר לי על כל זה באושר ואז שואל אותי "ומה את מספרת?". מה כבר יש לי לספר בדיוק? היום עשיתי כביסה? באמת שאני שמחה בשבילו אבל מה איתי? נראה שאני פה בשביל לעשות כל מה שלו אין זמן, לשטוף כלים, לעשות כביסה, לנקות, לשלם חשבונות. אפילו לשים צ'ק בתיבה בדרך לאוניברסיטה קשה לו. מדי פעם כשהוא רואה שאני בדכאון הוא שוטף כמה צלחות. באיזה שלב כשביקשתי ממנו להתקשר לביטוח לברר משהו לגבי מכתב שהם שלחו לו הוא אמר לי תעשי את זה את, אין לי זמן, למה אני צריך לעשות את זה? כי אנחנו פה בשבילך!!! בסוף כמובן שאני התקשרתי. 

 

שבוע הבא הוא נוסע לכנס ואני שוב נשארת לבד ושוב ההורים שלו יתקשרו לבדוק שאני לא בדיכאון ומה אני עושה כשהוא לא פה (בערך מה שאני עושה כשהוא כן פה). פעם קודמת שהוא נסע אמא שלי הבטיחה שבפעם הבאה שהוא ישאיר אותי ככה לבד היא תבוא להיות איתי ונטייל ביחד ואני קיוויתי שעד שזה יקרה כבר תהיה לי עבודה ולא יהיה לי זמן אבל אין עבודה והיא לא יכולה לבוא בגלל הטיפולים הכימוטרפיים שבכלל לא כתבתי עליהם פה כי אני לא רוצה אפילו לכתוב את זה.

אה, הנה עדכון, ההורים שלי התגרשו. עכשיו זה רשמי. כבר 7 שנים בערך שהם לא ביחד אבל עכשיו פתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה להתגרש. כנראה חברה שלו לחצה. אף פעם לא סבלתי אותה. מזמן לא דיברתי איתו, התקשרתי לפני שבוע אבל הוא לא ענה ולא נראה לי שהוא יודע איך להתקשר אלי למרות שהסברתי לו לפני שנסענו והתקנתי לו וייבר. לא משנה, אני לא בטוחה שיש לי כוח לדבר איתו. אם אמא אני מדברת פעם בשבוע והשיחות נעשות יותר ויותר קשות, כל פעם השיחה לוקחת שעה והיא לא רוצה לנתק ומבקשת שאני אספר עוד משהו ומחכה לחדשות טובות ופשוט אין לי אז היא מספרת ומעמידה פנים שהכל נפלא והטיפולים עוברים בקלות והכל בסדר אבל בין הסיפורים מדי פעם נכנסים משפטים שאומרים שלא, לא הכל בסדר ואני לא נמצאת שם איתה.

 

טוב, אז זה העדכון. אני חושבת שאני אצמד לתמונות בינתיים.

נראה שהחורף הולך להגמר

בדשא שמאז השלג נהיה חום מתחילים להשתלב עלים ירוקים. העצים עדיין ערומים אבל מתחילים לצאת ניצנים של עלים. בגינות מתחילים לבצבץ עלים וגם כמה פרחים ראשונים. בעיר סיורי הארכיטקטורה חזרו לפעול, שוב רואים ספינות תיירים בנהר וקנגורואים שרים ברחוב(?). אני לא חושבת שאי פעם חיכיתי ככה לאביב. 

 

אז לכבוד סוף החורף הנה תמונות אחרונות של כפור מהיום הקר האחרון לפני שהטמפרטורות זינקו ב15 מעלות וכל הקרח נמס. 

 

כל עבודה מכבדת וזה

אבל יש גבול.

לפני חודש בערך פניתי לעבודה בבית הספר היהודי בשכונה. שלחתי קורות חיים ולא קיבלתי שום תשובה. התקשרתי לשאול, האחראית ענתה לי שהיא קיבלה את המייל ולא היה לה זמן להסתכל. מאז לא שמעתי מהם.

עד אתמול, בשמונה בערב במייל עם שורה אחת - can you sub tomorrow 10:40-11:20?  מה, מי, איך, אני מכירה אותך? שיחה ארוכה במיילים הובילה לזה שהיום בבוקר החלפתי את המורה בשיעור אחד תמורת 20$. 

עכשיו, זה לא שאני מזלזלת בכסף אבל יש כרגע בחוץ חתיכת סופה רצינית, שלג ב-0 מעלות (שלג ב5- זה כיף כי הוא קפוא, שלג ב-0 זה לא כיף כי הוא מיד נמס ומרטיב את הכל) עם רוחות מטורפות שמעיפות את השלג לפרצוף וכמעט מעיפות אותי לאגם ובמצב הזה יצאתי מהבית בשביל 20$ שבסוף לא קיבלתי אותם כי האחראית על החשבונות היתה עסוקה והאחראית על המחליפים לא היתה אז מתישהו אולי אני אקבל אותם.

הילדים היו די חמודים, המשימה כללה עבודה על מחשב, ככה שבמקום להפריע הם שמעו שירים וסך הכל היה די נחמד. גם הרבי שפגש אותי בכניסה היה מקסים והתנצל על חוסר הנימוס. אולי בפעם הבאה לא תהיה כזו סופה ואני ממש עשויה להנות.

 

אומרים שהחורף עומד להגמר. שבוע שעבר היה שבוע יפה וחם, עכשיו יש סופה מטורפת אבל לא ממש קר וכנראה שהיא תגמר עוד מעט. הבטיחו שהאביב פה יפה.