זה לא ים אבל זה במרחק הליכה
מלא סנאים
האחרון מצא שקית צ'יפס ונשנש ממנה
downtown, זה לא במרחק הליכה אבל חצי שעה באוטובוס מגיעים לשם
יש קצת עצים אדומים
אבל הרוב כנראה פשוט הופכים צהובים ואז נושרים.
יש רגע קסום כשמשב רוח יוצר גשם של עלים...
ועוד משהו שהינו חייבים לצלם:
לדבר הזה הם קוראים פיצה ממולאת. זה בעצם סיר בצק, בתוכו בריכת גבינה עם קצת ירקות שטבעו (בתמונה: ברוקולי מנסה לשחות לחוף) ומעל שכבה של רוטב עגבניות.
לזה קוראים אוכל :s
יושבת על האופניים ומפדלת, מעמידה פנים שאני יודעת לרכב כשבפועל אני כמעט מתנגשת בעצים, נופלת לאגם או דורסת כמה עוברי אורח וסנאים. על מי אני עובדת, חושבת אני אקנה אופניים ומייד אסע לאכול איתו צהריים באוניברסיטה, את מספר הפעמים שבאמת נסעתי על אופניים בחיים אפשר לספור על יד אחת ועוד ישארו 2 אצבעות עודף.
יושבת בעיר זרה במדינה בצד השני של העולם, מעמידה פנים שאני יודעת את השפה אבל בפועל אני לא מצליחה להבין מה שאומרים לי ואף אחד לא מבין אותי. בטוחה שאני אמצא מישהו לדבר איתו, שאני אצליח לתקשר, אבל איך בדיוק? בארץ לא ידעתי ליצור קשרים, למה אני חושבת שפה אני אצליח? חושבת את עצמי לכזו מציאה כי בארץ פנו אלי מכל מיני מקומות אבל פה מי בכלל ישים עלי, יש אלף כמוני שגם יודעים אנגלית. פונה למשרות שבארץ לא הייתי מסתכלת עליהן כי אני overqualified אבל סה"כ זה אינטל, מה יכול להיות רע, אבל יודעת שגם הם לא יענו כי אני לא בדיוק הצ'ק ליסט שלהם ויש אלף כאלה שכן.
יושבת בבית מול המחשב, מעמידה פנים שאני אנצל את הזמן בצורה מועילה, אני אעשה קורסים באינטרנט, אני אעשה קניות ואשלים את כל מה שלא הבאתי איתי מהבית, אבשל ואסדר את הבית. על מי אני עובדת. חוסר מוטיבציה תופס אותי בבוקר ובערב הופך לעצבים עליו שלא יכול להבין, אז אני לוקחת את הטבלט וקוראת פה יותר מאשר הייתי קוראת בארץ.
יושבת מול המראה ואומרת לעצמי את מה שתמיד אמרתי, יהיה טוב כי אין ברירה. על מי אני עובדת, עד עכשיו שום דבר לא עבד כמו שצריך, למה שיתחיל עכשיו?
פה כבר 4 ימים ועדיין לא נתפס שהדירה הקטנה הזו היא הבית בשנים הקרובות. לשכונה כבר התרגלתי, איך אפשר לא להתרגל לירוק השקט הזה, עם סנאים שחוצים מדי פעם. אני לא מאמינה שאני עדיין מתלהבת מהיצורים המטופשים האלו. הסיבה האבולוצייונית לזנב הזה שהם היא כדי שאנשים יחשבו שהם חמודים ולא ינסו לגרש אותם. נראה לי שהם מחליפים את החתולים פה. אתמול ראיתי אחד מוציא שקית צ'יפס מאיזה חור ומנשנש בהנאה.
באיחור של שבועיים הגעתי לבית מסודר ולבעל שהולך כל יום לעבודה ואפילו יצאנו פעם אחת עם שותפים למשרד. אני אמורה לנצל את הזמן שעדיין יפה פה.ולחקור את האזור אבל קצת קשה לי להזיז את עצמי. משהו בידיעה הזו שיש לי עוד 3 חודשים לפחות עד שאוכל להתחיל לעבוד גורם לי למצב של חוסר רצון לזוז. תקופות של חוסר מעש אף פעם לא עשו לי טוב, במיוחד כשהתקופה התחילה בשבועיים אצל אמא כשאני כועסת על העולם.
בוא נתייחס לזה רגע, עזבו את זה שאני שונאת רופאים, אם אני מראה את המכתב שחרור לשני רופאים, הראשון מגחך לעצמו בשקט ואומר "אז אני מבין שהיה לכם חוסר הסכמה" והשני שחבר טוב של אמא שלי ולכן מרשה לעצמו לדבר בכנות ואומר שזה נראה כמו שמישהו ניסה להתנקם על זה שלא הקשבתי לו, מותר לי לקבוע שהרופאים בבית חולים כרמל זונות?
"יש להמנע מטיסות טרנס אטלנטיות בתקופה הביתר ניתוחית!" (סימן קריאה במקור). אוקי, הבחורה אמרה שהיא רוצה לטוס, בוא נדאג שאף חברת ביטוח לא תיתן לה לטוס וגם נכתוב תיאור זמן שאף אחד לא מכיר כדי שיהיה עוד יותר קשה. שתלמד להקשיב לרופאים בפעם הבאה.
אבל נסתכל על הצד החיובי, לפחות סופסוף לא פספסתי את פסטיבל הסרטים.
כרגע יושבת מול אגם מישיגן עם ירוק מסביב, סנאים ואנשים רצים ונוסעים על אופניים. זה לא חוף הים והשמש שוקעת בכיוון הלא נכון. אולי יום אחד אני אקום לראות פה את הזריחה.
מתחילות לקפוא לי ההצבעות, נראה לי הזמן לחזור.
כי אי אפשר, אדון הורוביץ, אי אפשר לזרוק את כל הארון למזוודה כי הארון גדול והמזוודה קטנה. ואתמול עמדתי חסרת אונים מול ארון גדול, תוהה מה מתוכו יכנס למזוודה. אני, שעברתי בעשר השנים האחרונות יותר דירות ממערכות יחסים רציניות, שנהיתי מומחית בלא לקחת איתי יותר ממה שצריך, לא ידעתי מה לעשות.
כל הבית מרוקן, חלקים ממנו פוזרו בין חברי משפחה וסתם אנשים וחלקים מצאו את מקומם ברחוב מחכים לגואל. חלק קטן נשאר בארגזים,מחכה לנו, אולי נחזור אליו. והארון בגדים מלא, מסתכל עלי מסתכלת עליו ביאוש. ביאושי פניתי לפתרון היחיד שיכלתי לחשוב עליו- טלפון לאמא. מה אני אעשה בפעם הבאה שאני אעמוד ככה?
מזוודה קטנה וטרולי לבגדים, מזוודה מאוד גדולה לדברים שהם לא בגדים, שתי מזוודות לבחור שיעשה איתן מה שהוא רוצה, 2 ארגזים של בגדים לאמא לשמור לי, 2 ארגזים לאמא לשלוח לי, חתולה אחת מסכנה בבית ריק מחכה לעתיד לא ברור בדירה של עמית לעבודה שיקח אותה היום. בית אחד עם שקיות משוטטות מחכה לדיירים חדשים. 2 אנשים ו5 מזוודות בדרך למדינה חדשה שם מחכה לנו דירה ריקה ועתיד לא ברור.
בסעודת החג לא היית צריכה להסתיר את העובדה שאת לא שותה יין כדי
שהגיסות החטטניות וחסרות הטאקט שלך לא יתחילו לרכל.
את תוכלי לסחוב מזוודות ולא תצטרכי להתנהל כמו נכה בשדה התעופה.
אולי יורידו לך את הפרמייה של הביטוח נסיעות.
לא תצטרכי להתחיל לחפש רופא נשים מיד ברגע הנחיתה.
לא תצטרכי לשלם המון לרופא נשים על בדיקות של תחילת הריון כי הביטוח
של האוניבסיטה יכנס לתוקף רק עוד שבועיים והביטוח נסיעות לא מכסה בדיקות שגרתיות.
יהיה לכם זמן להתאקלם ולהבין מי נגד מי לפני שתצטרכו לרהט חדר ילדים.
יהיה לך יותר קל למצוא עבודה עוד 3 חודשים כשתקבלי את אישור העבודה.
ותזכרי- בהרבה מקרים הריון שלא תופס נובע מעובר לא תקין שהגוף החליט
לוותר עליו. עדיף עכשיו ולא מאוחר יותר. לפחות עכשיו אני יודעת שזה אפשרי ואולי
בפעם הבאה זה גם יצליח.
שתהיה לך שנה טובה, התחלה טובה במקום זר ושיהיו בשורות טובות ובקרוב.
לא חשבתי שזה יהיה ככה מרגש, לא הצלחתי ללכת.
בבוקר קניתי 2 עוגות וכמה בורקסים ועוד עוגה שאבא שלי הכין, חשבתי שיספיק ואולי אפילו יותר מדי. גם הזמנתי חדר ישיבות גדול וחשבתי שאולי זה יותר מדי. בסוף החדר היה מלא ולא נשאר כלום. באו המנהל, המנהל של המנהל והמנהל מסדר 3. המנהל מסדר 4 שפעם היה המנהל הישיר שלי בא באופן אישי לפני הפריסה להגיד שלום, מה שהיה ממש נחמד כי הוא מאוד עסוק בתפקיד החשוב שלו אבל עדיין הוא מצא זמן לבוא ולהגיד שלום ובהצלחה.
לסדר את השולחן היה קשה. בשבע שנים עבודה צוברים המון בלאגן. גרסתי וזרקתי בלי חשבון, סתמתי את המגרסה והייתי צריכה ללכת לאחת רחוקה. הזדכיתי על המחשב וחילקתי את כל הצעצועים שהיו לי על השולחן לחברים.
ואז הסבב פרידה ובעיקר הפרידה מהבנות האחרות במחלקה. זה מרגש כי אף פעם לא הסתדרתי עם בנות, תמיד פחדתי מהן. גברים הרבה יותר פשוטים, נשים הן כלבות. אבל כאן פגשתי כמה בנות שנהיו חברות ממש טובות ועם כל אחת מהן ישבתי לשיחת פרידה ארוכה ועצובה.
גיליתי שאני ממש עוזבת בזמן הנכון. שני השותפים שלי לחדר, אחד התחתן חודש לפני ואחת 5 חודשים לפני. קצת אחרי שנגמר סבב החתונות התחילו ההערות המאוד מעצבנות על מי מאיתנו יעשה ילדים ראשון (דחיפת האף הזו, זה משהו שאני לא אתגעגע אליו). אז אשתו של הראשון בחודש שישי והיום השניה סיפרה לי שהיא בחודש שלישי. אני מאוד שמחה בשביל שניהם אבל בחיי שלא הייתי מסוגלת לשמוע את כל ההערות שאני יודעת שהיו מגיעות בנוגע אלי.
הבית לא מרגיש מתרוקן, להיפך, הוא רק נראה יותר מלא בלאגן. בא היום מישהו לקחת מנורה, שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד משהו, כל מה שכאן למסירה. הוא התלהב ורוקן כמעט כל הדברים הקטנים כולל קומקום חשמלי, קומקום בריטה, פילטרים שלא מתאימים לקומקום (כי אולי הוא יקנה קומקום אחר), פחים, תמונה, ג'ירפה בלי אוזניים, הוא יצא מאושר. אני רק חוששת שהשותפות שלו לדירה יזרקו אותו כשהן יראו כמה זבל הוא הביא הביתה.
קנינו מזוודות. בעיקרון אפשר להתחיל לארוז. זה נראה כל כך קשה, בא לי פשוט לא לקחת כלום ולקנות הכל שם. מצד שני אני שונאת קניות אז עכשיו צריך לסבול קצת למען אני העתידית. גם ככה נצטרך לקנות בגדים חמים.
