המשך המסע בנסיון להרות.

תקציר הפרקים הקודמים:

אחרי שנמאס לי שכל ביקור במרפאת פוריות הוא סוג של רולטה- האם הפעם
אני אפול על רופא מניאק, רופא שיתעלם ממני בגסות או רופא שיתעלם ממני בצורה נחמדה-
החלטתי לשלם הרבה לרופא כדי שלא יתעלם ממני. ואכן דוקטור יקר (תרתי משמע) לא
התעלם, הקשיב לכל הסיפור, הסכים שהזמן קצר והמלאכה מרובה ושהחברה במרפאת פוריות
מבזבזים לי את הזמן. אחרית הימים.

בדיקת אולטרסאונד פשוטה הראתה משהו שנראה כמו שרירן בגודל ס"מ שלדברי
הרופא בהחלט עשוי להפריע. אז כדי להיות בטוחים מה זה ועד כמה הוא מפריע נשלחתי לצילום
רחם. עוד על ההבדל בין רפואה פרטית לציבורית- דוקטור מניאק נתן לי הפניה עם 4
שורות,16 מילים. זוג בטיפולים, מבקש צילום רחם. דוקטור יקר כתב מכתב שלם וצירף
אליו אולטרסאונד. מכיוון שהצילום היה בבית חולים ולא באופן פרטי (אני לא לומדת)
הרופא המצלם לא טרח להתיחס למכתב יותר מדי אבל לפחות הוא הבין שיש סיבה ששולחים
אותי ולא סתם כדי להעסיק אותו. לא שזה עזר במשהו.  

אז צילום רחם. אחד הדברים שממש עדיף לא לקרוא עליהם באינטרנט לפני. לא
כי זה משנה משהו, התהליך עצמו סיוטי בכל מקרה, אבל לפחות אפשר לישון בלילה לפני.
אני לא ישנתי בלילה לפני. אני לא יודעת איך נראיתי כשיצאתי מהחדר, הבחורה שיצאה
אחרי בקושי הצליחה ללכת. אני הייתי צריכה לנקות את הדם מהסנדלים.

חזרה לדוקטור יקר שהסתכל על הצילום, התלונן על האיכות הממש גרועה
(רפואה ציבורית, אמרתי?) ושאל אם הרופא המצלם לא העיר בזמן הצילום על כך שמשהו שם
נראה לא תקין. לא כל כך הצלחתי לשים לב למה קורה סביבי בזמן הצילום, הייתי עסוקה
בכאבים, אבל לא נראה לי שהוא אמר משהו. הוא כנראה היה עסוק בלחשוב על מטופלת אחרת
שכן משלמת לו. בכל מקרה, למרות הצילום הגרוע, רואים שאין חסימה של החצוצרות אבל
השרירן אכן מכסה חצי רחם. מכאן להיסטרוסקופיה.

פרטי, כמובן שפרטי. טלפון בערב למזכירה של הרופא המנתח. עוד באותו ערב
הרופא מתקשר אלי ומזמין אותנו אליו בשישי בבוקר עם הצילומים לבדוק מה המצב. הרופא
המנתח מאוד נלהב לנתח, בלי יותר מדי עיכובים, הזמין אותנו ליום שלישי. אמר שהוא
רוצה להתחיל בשמונה אז שנגיע כבר בשבע וחצי לקבלה כדי שהכל יהיה מוכן בשמונה.

כמו ילדים טובים הגענו בשבע ורבע, ניגשנו למזכירות והמזכירה אומרת
לנו- אין לך תור. ודוקרטור נלהב בכלל לא עובד כאן ביום שלישי. את בטוחה שהוא אמר
לך יום שלישי? טוב לכי לקבלה שלו, אולי הם יעזרו לך. בקבלה אמרו אותו דבר- לא כתוב
שום דבר על היסטרוסקופיה היום ודוקטור נלהב לא עובד היום. ננסה לתפוס אותו יותר
מאוחר להבין מה הוא אמר לך, בינתיים את יכולה ללכת הביתה. אני מתחילה לאבד אמון
בזכרון שלי אבל האחד תומך בי ומאשר שגם הוא שמע את דוקטור נלהב אומר להגיע ביום
שלישי. אנחנו מחכים חצי שעה ושוב אני הולכת לקבלה ומבקשת שינסו להתקשר אליו. המזכירה
אומרת לי שחבל שאנחנו מחכים, הוא לא ינתח אותי היום, אבל מנסה להתקשר שוב. כשהוא
עונה היא אומרת לו "יש פה איזה מישהי, גברת #1 שטוענת שאמרת לה שתנתח אותה
היום". כנראה שהוא מאשר את דברי כי היא מתחילה למלמל משהו על זה שיבגני בדיוק
לא פה (למה למרדימים תמיד קוראים יבגני?) ושולחת אותי החוצה, אבל לפחות הפעם אומרת
לי לחכות.

בשמונה דוקטור נלהב מגיע לבית החולים (הפרטי). אני כמובן לא מוכנה
לניתוח כי אף אחד לא היה מוכן לקבל אותי אבל מהרגע שהוא הגיע העניינים מתחילים
לזוז. האחות מקבלת אותי והאחד נשלח למזכירות למלא את כל הטפסים. יוצאים לדרך.

לבושה חלוק אני נכנסת לחדר מפחיד עם פנסים ענקיים ומישהו שהוא כנראה
אח שמתחיל לחפש לי וריד. אני אומרת לו שיותר קל למצוא לי ורידים ביד ימין, הוא
עונה שמאוחר מדי- תעשי אגרוף, אל תזוזי –לא זזה –אל תדברי –לא מדברת. אבל אז יבגני
הרופא המרדים מתחיל לשאול שאלות, איך קוראים לך, רגישות לתרופות, כמה זמן את בצום,
יש מחלות זיהומיות, אמרת שאת לא רגישה לתרופות, איך אמרת שקוראים לך ואז הכנראה אח
אומר "ג'אסט! הצלחתי! המחט בפנים" אני ממלמלת כל הכבוד ומרגישה סחרחורת.
אחרי כמה זמן אני שומעת אנחות ומבינה שהתעוררתי.

זהו, עבר. אני מקווה שבאמת הבעיה מאחרי. תאחלו לי בהצלחה

רווקות נהנות יותר?

תשמעו, אני מאמינה שיש בנות שאין להן בעיה להיות לבד. אני לא מבינה אותן אבל אני מאמינה שמה שלא מתאים לי יכול להתאים למישהי אחרת. אבל כשמישהי כותבת טור בואינט שבו היא מפרטת את כל הקלישאות השחוקות על למה שווה להיות רווקה כל מה שאני רואה זה מישהי שמנסה לשכנע את עצמה ולא בהצלחה יתרה. 

אז למה לדעת נטלי שווה להיות רווקה?

1. להיעלם בלי לעשות חשבון

כשגרתי לבד יצא לי כמה פעמים לחשוב, אם אני עכשיו נופלת ולא יכולה לזוז אפילו לא לטלפון, כמה זמן יקח עד שמישהו יבוא לכאן ויעזור לי? כמה זמן יקח עד שמישהו יחשוב שאולי משהו לא בסדר, יצליח למצוא דרך להכנס לדירה שלי ולחפש אותי? התשובה לא היתה אופטימית.

אז נכון, היום אני מדווחת לאחד אם אני יוצאת בערב עם חברות ואני שואלת אותו מתי הוא מגיע הביתה. זה לא מעיק וזה לא משעמם, זה נחמד שלמישהו ממש אכפת איפה אני. 

2. לישון באלכסון

באמת? מישהו ממש ישן באלכסון? או שזה פשוט הפרסומת של ספפה (מיטה וחצי, אפשר לישון באלכסון) שגרמה לאלפי ישראלים להאמין שזה משאת לילותיו של כל אדם באשר הוא- לישון באלכסון. העיקר שאת מאמינה לעצמך. 

3. לא ישות משותפת, אדם אחד ומלא

גם אני. אין לזה שום קשר למצב רומנטי, רק לאיך שבחורה רואה את עצמה. 

4. אני יכולה לעשות מה שבא לי

מה כל כך בא לך לעשות שאת לא יכולה לעשות כשאת בזוגיות? דוגמה אחת בבקשה.

5. אני כל הזמן מכירה אנשים חדשים

"כשחייתי בזוג, לרוב מצאתי את עצמי עם אותם האנשים, עושים את אותם הדברים באותם המקומות." אותה שאלה כמו בסעיף קודם- מה בדיוק את עושה היום שלא יכלת לעשות כשחיית בזוג?

"ואולי פשוט לא התחשק לי להכיר אף אחד חדש כי לא חשבתי שיש טעם". כלומר באנשים חדשים את מתכוונת לגברים שאולי תסיימי איתם במיטה? אחרת למה שלא יהיה טעם להכיר אותם?

6. יש לי יותר זמן לחברות

טוב נו, אני מודה, אין לי חברות :(

7. ללכת עד הסוף

בוא ניקח אוסף של קלישאות הגשמה עצמית בלי שום תוכן מאחריהן. 

8. רק מתי שבאמת מתחשק לי

טוב, אם את בזוגיות עם מישהו שלא בא לך עליו, חבל. 

9. אני אוכלת פחות

כשאני חייתי לבד חייתי על ג'אנק, אוכל מהמקפיא בסופר למיקרוגל. לבד פשוט אין טעם לבשל ואין טעם לצאת לאכול. אולי אני אוכלת יותר אבל אני גם נהנית מהאוכל ולא אוכלת כדי לשרוד

10. הכל פתוח

היתרון שבלהיות רווקה זה שכל יום יש את התקווה שהיום אני אפגוש את האחד שיהיה לבעלי. ללא ספק, רק בשביל התקווה הזו לפגוש את האחד, שווה להיות רווקה

דברים ששווה לשלם עליהם

רופא פרטי.

אני עצבנית על עצמי שלא עשיתי את זה קודם. נתתי לאחד לשכנע אותי שהם דווקא בסדר במרפאה (חוץ מדוקטור מניאק) וזה טוב שיש מקום אחד שעושה את הכל ויש להם נסיון ועוד. איזה. האחיות סימפטיות (לפחות אחת מהן) והיום כשהמזכירה התקשרה להודיע לי שאני לא בהריון (הדימום המאסיבי והכאבים המשתקים בשחלות במהלך סוף השבוע די רמזו לי על זה, אבל במרפאה התעקשו לעשות בדיקת דם) היא עשתה את זה בטון מאוד משתתף בצערי. אבל עדיין, במרפאה הזו אני רק עוד איזה מקרה שצריך להעביר בפס הייצור הרגיל. 

אין מה לעשות, אם רוצים שרופא יסתכל עליך כעל בנאדם ולא כעל עוד מקרה שצריך לסמן עליו וי, צריך לשלם לו הרבה ולקוות שהמשלים יחזיר חלק. 

אז סוף סוף הלכנו לפרטי. סוף סוף מישהו שעבר על כל המסמכים ולא רק סימן עליהם וי, ממש קרא אותם והסביר מה זה אומר והקשיב לנו ועשה אולטראסאונד וממש הסתכל והסביר מה הוא רואה. ומסתבר שהתהליך של ההזרעות(לעזאזל אני שונאת את המילה הזו), אין לו שום יתרון מעבר לשימוש בסטיקים לבדיקת ביוץ, ככה שאפקטיבית אפשר להגיד שכבר עברנו את השלב הזה ואפשר להמשיך הלאה. רק שלך תגיד את זה למרפאה. כנראה שנשלם עוד קצת ונעביר אליו את הטיפול כי כבר ממש אין לי כוח או זמן. ומאוד כדאי לעשות כבר עכשיו צילום רחם. נכון, דר מניאק נתן לי כבר הפניה לצילום אבל הוא עשה את זה בטון של עושה לי טובה כדי שיהיה לי משהו להעסיק את עצמי והרופאה שפגשנו אחר כך בכלל אמרה שאין צורך בשלב הזה. כמובן שלא עניין אף אחד מהם שהזמן שלנו קצר. 

אוף, ממש היינו צריכים ללכת אליו קודם. אם יש משהו ששווה לשלם עליו זה זה.

 

בזמן השיחה הרופא הסביר שהסיכוי להכנס להריון בנסיון בודד הוא בערך 22%. אמרתי שזה די מעט אז הוא ניסה להמחיש לי שזה לא כזה מעט על ידי חישוב של קחי 100 נשים, אחרי נסיון אחד 20 נכנסו להריון, נשארו לך 80 נשים. אחרי נסיון שני, כמה זה יוצא? בערך 16? נניח, אז כבר יש לך 36 בהריון. אני מהנדסת שכמוני לא מסתפקת בבערך, אז אחר כך בפאב הוצאתי מחשבון ובדקתי. בהנחת חוסר תלות בין הנסיונות (הנחה שאני לא בטוחה שמבוססת) זמן מחצית החיים של כניסה להריון הוא 3 חודשי נסיונות. אחרי שנה הסיכוי להכנס להריון הוא 95%, זאת אומרת 5% סיכוי לא להצליח. זה לא כזה מעט. אחרי שנתיים הסיכוי לא להצליח הוא 0.25%. זה כבר מעט. אז אולי אין לי מה לדאג בינתיים.

 

שיעמם לי

אז מצאתי ערוץ מעניין ביוטיוב וטחנתי עליו.

ואז האחד נסע לחול (שוב!) ושיעמם לי אז ניסיתי ליישם את מה שראיתי.

התוצאות לשיפוטכם:

תמיד רציתי להיות טיפוס ייצירתי. עם הפרקטיקה אף פעם לא הייתה לי בעיה, אני די טובה בלראות אחרים ולחקות. לראיה הוורד, שיש הסבר מפורט ביוטיוב איך ליצור אותו. אם אני יודעת מה אני רוצה אני גם יכולה לממש, למשל הסיגלית שראיתי ציור על בקבוק של שמפו ואספתי את כל הידע שצברתי בצפיה כדי לחשוב בעצמי איך ליצור אותו. 

הבעיה שלי היא ברעיונות. החל ממה ליצור, איזה צורות, מה אני רוצה שיצא בסוף, וכלה במה אני אעשה עם זה. למשל הפרחים, אז יצרתי גליל של פרחים מפימו, עכשיו אני יכולה לשים אותם על מה שאני רוצה. אבל על מה אני רוצה לשים אותם? חרוזים? ומה אני אעשה איתם? אתן מתנה? מה אני בת 10? 

ואז יש את הבעיה של הסבלנות. אין לי סבלנות לדיוק, לגימור. קצת נובע מהבעיה הראשונה, אם גם ככה אין לי מה לעשות עם התוצרת, מה זה משנה אם היא תראה מחופפת? את המטרה שסימנתי לעצמי - ורד- הצלחתי להשיג. מה זה משנה עכשיו אם הוא ימרח. 

אז עכשיו יש לי שתי מסגרות מפימו עם פרחים ועוד כמה סיכות ראש יפות אבל לא מוצלחות במיוחד שאני יכולה לתת במתנה לחברה שתתלה לקישוט על הלוח. והעברתי כמה שעות מהחיים שלי. היה כיף לראות את התוצאה אבל רגע אחרי זה חזרה תחושת הסתם. 

טוב נו, יש את אנשי הרעיון, אני מתאימה למימוש. 

מצרי זה לא מוצא

מסתבר שחייתי בשקר. תמיד האמנתי שאני חצי מצרית.

אתמול הגענו ליעוץ גנטי והיועצת שאלה מה המוצא שלי אז אמרתי חצי רומני חצי מצרי. 

-מצרי זה לא מוצא, מה המוצא של אמא שלך?

-מצרים. ההורים שלה באו ממצרים.

-בסדר, אבל מה המוצא שלהם?

-מצרי.

-אף אחד לא ממוצא מצרי, מצרים זה כמו ישראל, כולם הגיעו ממקום אחר. מאיפה ההורים של סבים שלך באו?

-מאיפה לי לדעת. 

-תתקשרי לאמא שלך, תשאלי אותה.

אז התקשרתי לאמא שלי ומסתבר שהסבים שלה מצד אחד באו מטורקיה ומהצד השני ממצרים אבל ההורים שלהם מרומניה. אז אני רבע טורקיה ושלושה רבעים רומניה. או בקיצור, שנינו אשכנזים ולכן זכינו בכל הקופה, או יותר נכון לשלם את כל הקופה על כל מגוון הבדיקות הגנטיות האפשרי. אין לי מושג איך הדור של ההורים שלנו עשה ילדים בריאים.

 

עדכונים מאז הפוסט הקודם:

1. נכון להיום, עוד חצי שנה עוברים לשיקגו. עדכנתי את המשפחה. האחים מתרגשים. אמא מבואסת אבל שמחה בשבילנו. אבא לא אמר כלום. זה לא שאי פעם הייתי צריכה ממנו אישור אבל ראבק, הרגע אמרתי לך שאנחנו עוברים לשיקגו למספר שנים לא ידוע, תגיד משהו. מזל טוב, בהצלחה, משהו. 

התחלתי להפיץ את הבשורה בעבודה. זה קצת לא יפה מצידי אבל די נחמד לי שיש כמה אנשים שממש מבואסים שאני עוזבת. אני לא זוכרת תקופה אחרת שמישהו היה מבואס שאני עוזבת. אולי איזה חבר לשעבר אבל זה לא באמת נחשב. 

2. אז היתה זריקה בשישי בערב וקמנו בראשון בבוקר, האחד קם קצת מוקדם מדי ועשה קצת פשלות שממש רציתי להרוג אותו אבל למזלו הוא יצא בסדר בסוף. עכשיו צריך לחכות ולראות אם גם אני אצא בסדר. תחזיקו לי אצבעות. 

 

 

התחלתי לנהל יומן חלומות. בהתאם התחלתי לנהל יומן חלומות גם בתוך החלומות. הבעיה היא שבתוך החלום היומן הרבה יותר מעניין, אני ממלאת אותו בהמון פרטים ואז אני קמה בבוקר ורואה שלא כתוב כלום ביומן ואני זוכרת רק פרט אחד או שניים. אני צריכה לנסות לזכור מה כתבתי ביומן בזמן החלום. 

 

היום בעבודה ניסיתי למצוא איזה בעיה אבל כל הזמן היו דברים אחרים שצריך להתייחס אליהם אז חשבתי על כמה נחמד היה כשבאתי לעבוד יום אחד בחופשת הפסח והיה לי שקט מוחלט לעסוק רק בדבר אחד כשיש לי רק בנאדם אחד שיושב לי על הראש וגם הוא די מהר הבין שזה רק מפריע לי כשהוא עושה את זה. אולי אני צריכה להזיז את שעות העבודה שלי לכיוון השעות המאוחרות יותר של היום, ככה אחרי חמש נהיה יותר שקט (או יותר לגיטימי להתעלם מאנשים אחרים) ואפשר לעבוד.

 

פסח מצה ומרור- סיכום ביניים

שני דברים חשובים היו צריכים לקרות.

דבר ראשון- האחד היה צריך לקבל החלטה איפה הוא רוצה לעשות את הפוסט דוק', או במילים אחרות איפה אנחנו הולכים לחיות בשנתיים עד ארבע שנים הקרובות. יש כרגע שתי הצעות על השולחן, אחת באירופה ואחת בארצות הברית, שם אפשר לבחור בין 2 מדינות. הוא הציב לעצמו את מחר כתאריך אחרון לתת תשובה להצעות. כרגע אין לו מושג מה תהיה התשובה. מצד אחד אני רוצה לעזור, מצד שני אני מאוד מוטה לכיוון אירופה ואני לא רוצה שזה מה שיכריע. אני רוצה שההחלטה תהיה לגמרי שלו, כי זה העתיד שלו שעליו אנחנו מדברים. אני את הבחירה שלי עשיתי כשאמרתי לו שאנחנו ניסע לאן שהוא יחליט. בחרתי בשנים הקרובות לשים את הקריירה שלי בצד, להתרחק מהמשפחה ומהמוכר ולצאת להרפתקה הזו איתו, עכשיו זה התור שלו להחליט איך לנצל את הזמן הזה הכי טוב בשבילו. אני לא רוצה להיות הגורם המכריע. מחר כנראה לא תהיה לו ברירה. מה שבטוח, אולי, שנה הבאה לא תהיה שאלה אם עושים את הסדר במשפחה שלי או שלו.

 

דבר שני- סוף סוף אחרי שהבאנו את כל הבדיקות וקיבלנו אישור אפשר להתחיל בטיפולי הפוריות. שלב ראשון - הזרעה. אני כל כך שונאת את המילה הזו. הזרעה זה משהו שעושים לפרות. נותנים לפר בובת פרה לטפס עליה וברגע הנכון לוקחים לו זרע ושולחים אותו לרפתות ברחבי הארץ, שם רפתן מעביר אותו לפרה. ביחד עם הצורה שבה מתנהלים במרפאת פוריות- לעבור ממקום למקום לפי אלגוריתם מוסדר, תוצאה כזו- עושים ככה, מוכן? הלאה לשלב הבא, אני ממש מרגישה כמו בקר ברפת אוטומטית. 

אז ביום ראשון, היום הראשון לחופשת הפסח, בשעה שבע בבוקר התייצבתי במרפאה. ולפי ההוראות עברתי את התחנות המתבקשות- בדיקת דם, אחר כך תקיפי את כל מחלקת נשים ויולדות לאולטרסאונד, חזרה למרפאה, שבי עוד שעה בחדר המתנה עד שאחות תסתכל על הא.ס. ותגיד שאת עוד לא מוכנה, תחזרי ביום שלישי. יום שלישי, שבע בבוקר, שוב. בדיקת דם, אולטרסאונד, חצי שעה בחדר המתנה, אחות אחרת מסתכלת על הא.ס. לא בטוחה, בעקרון אפשר כבר ביום חמישי אבל לא בטוח שמוכן, אולי עדיף יום ראשון. אז סוכם על יום ראשון. במקום לחזור מהחג ישירות לעבודה, צריך לשלוח את הגבר למעבדה, להביא משם מה שצריך, לחזור למרפאה ולקוות לטוב. בינתיים בשישי בערב צריך זריקה. לאחות אין כוח להסביר לי איך עושים אותה אז אני צריכה להגיע בשישי בערב למיון נשים בבית חולים שיזריקו לי. או לראות מספיק סרטונים ביו טיוב כדי לשכנע את עצמי לעשות את זה לבד בבית. 

 

דברים נוספים ברשימת הלעשות בפסח:

לסדר ולנקות את הבית- הושג באופן חלקי.

להוריד את בגדי הקיץ ולאחסן את בגדי החורף- מחר.

לציין את יום הנישואין הראשון שלנו שחל ביום שבת- אני לא יודעת אם יש לי כוח לזה. כנראה שנדחה לשבוע הבא.

לנוח- חלקי. יומיים לקום בשבע בבוקר, יום אחד לקום לעבודה כי יש לחץ וזה, יום אחד לקום מוקדם להכין אוכל לסדר, יום אחד להכין אוכל לארוחת חג שני בצהרים, יום אחד לקום מוקדם כי הוא צריך לשלוח מלא אימיילים ולדבר עם אנשים. טוב, אולי קצת נחנו. 

לחזור לרוץ- פחחחחחח. 

ללכת עם חברה לשיעור נסיון וגם להרשם לחדר כושר- ראו סעיף קודם.

לפני חודש חשבנו לנסוע לחול בחג או לפחות לעשות טיול ארוך בסופשבוע של חג שני אבל כל הבלאגן הזה של הטיפולים די משבש את כל האופציות. 

 

אז מה כן עשינו בחופשת הפסח? לא ברור. אני לא מרוצה מהחופשה הזו, אני דורשת החזר. 

ונסיים בברכת לשנה הבאה בשיקגו הקרה (או באירופה).

משהו בכל הקטע של הפסח קצת החמיץ

כל הרעיון הזה של שבוע בלי חמץ, יש לו מטרה מאוד ברורה- במשך שבוע לצאת מההרגלים המוכרים, לבשל בצורה אחרת ולחשוב על האוכל בצורה אחרת. במשך שבוע לחיות בלי הדבר הזה שאנחנו כל כך לוקחים כמובן מאליו- לחם, על כל צורותיו. להסתדר בלי צורת המזון הכי בסיסית ולמצוא דרכים חדשות ומעניינות לגוון.  

ומה עשו בימינו? יש פיתות מקמח מצה ויש אטריות אורז ולחם מקמח תפוחי אדמה. אפילו המאפיה הכשרה שליד הבית שלנו פתוחה בפסח ולפי מה שהם כתבו על הדלת אפילו יהיו דברים טעימים.

ובמקום להסתדר שבוע בלי חמץ מה קיבלנו? קיבלנו שמפו כשר לפסח. אז עכשיו צריך לקנות את הכל חדש. גם את האקונומיקה והאיפור, כי הרי על אלה שיש בבית לא כתוב שהם כשרים לפסח, וגם את כל התבלינים והמלח והסוכר כי אולי פירור אחד של קמח פעם נכנס. וצריך לקנות סט כלים חדש או לזרוק כמויות של כלים חד פעמיים ולזהם את העולם. 

אז להסתדר בלי קמח אין בעיה כי יש תחליפים להכל. במקום זה אנשים נתקעים בלי מצרך בסיסי אחר- כסף. 

 

לדעתי מישהו שם למעלה צריך לעשות חשיבה מחדש על כל העניין הזה ולהזכיר לאנשים את מהות העניין: לחם זה חמץ. שמפו לא.  

 

מזל שהספקנו לקנות פיתות לפני שנכנס החג

 

שיהיה לכולם חג פסח שמח (וכשר למי ששומר) ושלא תידרסו על ידי עדרי מטיילים.