הגנבים בחסות המדינה הגיעו אלי

קיבלתי מכתב אהבה מרשות הגביה. לפי בדיקה שהם ערכו יש בידי מקלט טלוויזיה מ2011 ולכן אני חייבת להם 1156 שקלים אגרה. ניסיתי לחשוב איך הם הגיעו אלי והגעתי למסקנה שהוט מניאקים ונקמו בי על זה שעזבתי את הכבלים שלהם. לפי הרשום במשרד הפנים אני גרה בקיבוץ. אין לרשות המיסים שום דרך לדעת איפה אני גרה ולכן אין להם יכולת לדעת שיש לי טלויזיה אלא אם הם בדקו ברשימות של הוט וראו שמ2011 עד ללפני חודשיים היו לי כבלים. אי לכך הוט מניאקים ורשות הגביה מפיונרים ומניאקים וגנבים.  אח שלי לומד משפטים ומתחיל התמחות בנושאי כסף אז אני אשאל אותו אם יש מה לעשות אבל לפי מה שקראתי בכל מיני מקומות עדיף לא להסתבך איתם ופשוט לשלם מעכשיו את המס המיותר הזה שנועד לממן רשות שכבר מזמן לא מספקת את הסחורה. איזה באסה.

 

אתמול ארחנו את המשפחה שלו לארוחת ערב. יש סיבה שכלי אוכל נמכרים באריזות של 6 סטים באריזה. אנשים לא אמורים להכין ארוחה ליותר מ-6 אנשים. אז מה עם המשפחה שלו זה 8 אנשים וילד, שיבואו בתורות. אתם יודעים כמה כלים זה לשטוף אחר כך? הוא עמד בכיור יותר משעה. אני עזרתי מדי פעם בניגוב הכלים כדי לפנות לו מקום על היבשן.

סה"כ עבר בשלום. העבודה התחילה כבר בחמישי בערב בקניות. ניסיתם פעם לעשות קניות ברמי לוי בחמישי בערב, בסוף השבוע האחרון לפני פסח? 9 בערב עמדנו בחוץ ועשינו מארבים לאנשים עם עגלות, כי לא נשארו. חווית קניות ללא ספק. בשישי בבוקר ניצלנו רגע אחרון של שקט כדי לתלות את אחרונות התמונות ולסדר את הבית ואז התחילה העבודה. זה התחיל בעוגת תפוזים מתפוזים שלמים. אני זכיתי להפעיל את הבלנדר מוט שכיכב בתפקיד המעבד מזון. אולי היינו צריכים לבקש מעבד מזון כמתנת חנוכת בית. לאחר מכן פיצלנו כוחות, אני לבצלים ממולאים, הוא ללזניה מושקעת במיוחד שיצאה ממש טעימה. הבצלים היו בסדר. עוד היו מרק כתום שחלקו מצא את דרכו לבגדים שלי, סלט ושעועית מבושלת.

הבית זכה למחמאות וגם האוכל. המחמאות על הבית הופנו אלי, על האוכל אליו. מדי פעם מלמלתי שגם אני הכנתי משהו כדי לקבל קצת קרדיט אבל לא נראה לי שהאמינו לי. גם בעבודה אף פעם לא מאמינים לי כשאני אומרת שהכנו את העוגה ביחד ולא הוא עשה את כל העבודה. כנראה אני ממש נראית כמו מישהי שלא יודעת לבשל.

עבר בשלום. אפילו החתולה יצאה מהמחבוא וצפתה על המתרחש מהפינה שלה כשמדי פעם הילד מציק לה. כנראה שהארוח היה כל כך לבבי שהם לא רצו ללכת הביתה עד 23:00, ככה שכל הכלים חיכו עד היום בצהרים. אבל כרגע הבית במצב סביר והמטבח חזר על מקומו בשלום. עכשיו צריך להכין ארוחה גם להורים שלי. לפחות הפעם זה לא יעבור את ה-6 אנשים ונוכל להשתמש רק בסט כלים אחד. למרות שנראה לי שנעדיף חד"פים.

איזה מזל ההחלטנו לקחת חופש מחר.

 

שיהיה לכולם חג פסח שמח וכשר (לאלה שזה משנה להם) ושלא תמצאו את עצמכם מוקפים בהמון סואן וגועש של עמישראל שיצא לחופש עם הילדים שלו.

 

 

מה זה המזג אויר המגעיל הזה

השבוע הייתי חייבת לסדר את השולחן שלי במשרד כי הוא התמלא אבק ולא הצלחתי לנקות. גם הבית התמלא אבק אבל לא היה לי ממש כוח לנקות אותו. ניקיתי חלקית. אתמול בכלל היה מגעיל. מה זה החמסין הזה באמצע מרץ? פסח פה עוד מעט, איפה האביב שהוא הבטיח? הדבר היחיד שיהיה בסוף זה נקיון פסח בלית ברירה.

עדכון טרי. בצהריים תליתי כביסה בחוץ מתוך מחשבה שתוך כמה שעות היא תתיבש. לפני שיצאתי מהבית התלבטתי אם להוריד אותה עכשיו או כשאני אחזור. החלטתי על השני. חזרתי, הכביסה היתה רטובה :-S. תליתי אותה מחדש בפנים. עכשיו יקח לה יומיים.

 

נראה לי שפתרתי את בעיית הדירה הישנה. כרגע בעלת הדירה הקודמת כנראה שונאת אותי ולא רוצה לדבר איתי אבל להגנתי אני רוצה לטעון- היא התחילה. הבאתי לה את הדיירת המושלמת, אני הייתי מתה להשכיר לה דירה אם היתה לי אחת. בחורה צעירה, מהנדסת, רצינית, אפילו תכננה לסייד את הדירה בעצמה. ואז בעלת הדירה מודיעה לי שהיא לא מוצאת חן בעיניה. למה? כי בעלת הדירה רוצה לסייד את הדירה בעצמה ושאלה את הבחורה אם היא תהיה מוכנה להשתתף בעלות הסיוד. במקום להגיד מה פתאום הבחורה אמרה ובצדק שהיא לא מתחייבת לכלום. היא לא מתחייבת לשלם על סיוד של דירה שהיא נכנסת אליה! בגלל זה בעלת הדירה לא אוהבת אותה. נראה לי שתוך כדי שהיא סיפרה לי את זה היא בעצמה הבינה כמה טפשי זה נשמע אז היא התחילה לתת לי עוד תירוצים, הערבים שלה זה אמא ודודה שלה ואמא שלה תופרת, איך היא יכולה להיות בטוחה שהיא תוכל לערוב לה. כי היום למי שאמא שלה תופרת לא מגיע לשכור דירה. התאפקתי לא להגיד לה מה אני חושבת על היחס הזה וניסיתי לשכנע אותה לפחות לפגוש את הבחורה שתבין כמה שהיא רצינית. אחרי כמה ימים התקשרה אלי הבחורה ושאלה אם אני יודעת מה בעלת הדירה רוצה כי היא מרגישה שהיא מנסה לנפנף אותה ומדברת אליה בגסות. בשלב הזה הרגשתי ממש לא נעים מהבחורה. אני אמרתי לה שבעלת הדירה נחמדה, שהיא תהיה מרוצה ואז היא מתנהגת בהתנשאות כזו. הבנתי שאין ברירה, זה הזמן להפסיק להיות נחמדה. חיכיתי כמה ימים כדי שבעלת הבית תסיים עם הסיוד ונקיון ואז התקשרתי ובנימוס הודעתי לה שאם היא לא מוצאת דייר אחר אני אמשיך להשתמש בדירה. מה זאת אומרת להשתמש בדירה היא שאלה בטון מפוחד. להשתמש, את יודעת. יש לי חברים מהמרכז, לפעמים הם מגיעים וצריכים מקום לישון בו. בשום אופן לא! אני לא מסכימה שתתחילי לארח אנשים שאני לא יודעת מי הם בדירה שעכשיו נצבעה ונוקתה. אין דבר כזה לא מסכימה, אמרתי לה. אם אני משלמת על הדירה זכותי להשתמש בה. זה עשה את העבודה. היא הודיעה לי שהיא לא רוצה את הכסף שלי ובעשירי לחודש (מועד תשלום השכ"ד) היא תפגוש אותי להתחשבנות אחרונה ותחזיר לי את הצ'קים. העשירי כבר עבר לפני שבוע והיא לא דיברה איתי עדיין אבל מצד שני היא גם לא פדתה את הצ'ק של מרץ. בדקתי באתר של הבנק וראיתי שאת כל הצ'קים הקודמים היא פדתה בדיוק ב10 או מקסימום ב11 לחודש, מה שאומר שהיא באמת לא מתכוונת לפדות אותו. אם היא תחליט לא לדבר איתי ופשוט לנתק קשר אין לי בעיה עם זה. אולי אני לא הייתי לגמרי בסדר אבל באמת הרגשתי שהיא מגזימה לגמרי ואני צריכה לנקוט צעדים קיצוניים כדי לצאת מזה.

 

ולנושא אחר לגמרי. הקיץ המתקרב מביא איתו את הדילמה הקבועה- להסתפר או לא להסתפר. במהלך החורף השיער שלי עבר את השלב שבין שיער סתם ארוך לבין שיער ממש ארוך, כזה שגם מושך הערות. כבר שנים שלא היה לי שיער ממש ארוך ואני ממש נהנית מזה. מצד שני שיער ארוך זה סיוט בקיץ ושיער ממש ארוך עוד יותר. אני לא יכולה לאסוף אותו גבוה כי הוא כבד ועושה לי כאב ראש. אני לא יכולה לאסוף אותו חלקית כי חם. נשארה האופציה של ללכת עם צמה כל הקיץ, שזה די משעמם. או למצוא תסרוקת אלטרנטיבית בעלת תכונות זהות לצמה. רעיונות יתקבלו בברכה.

 

הוא שאל איך חגגנו את יום החנונים הבינלאומי שחל ב14 למרץ. אצלנו האחראי על העוגות דאג להכין 2 עוגות פאי (טעימות להפליא יש לציין) והזמין את כולם להתכבד בשעה 1:59 בדיוק. והוא טוען שהוא לא חנון וזה נעשה באירוניה. ממש.

שנה

אחר הצהריים עלינו לבית הקברות, המשפחה וכמה חברים. אח"כ הלכנו לפינה שהכינו לזכרה, ספסל וכן ציור מעץ מתחת לעץ זית. באולם קולנוע היתה תערוכה של עבודות שלה. חלק דברים חדשים מהתקופה האחרונה שלה. חלק ישנים יותר. חלק מהן אני זוכרת שהיא יצרה, אני זוכרת את הסיפורים מאחריהן. אחר כך אזכרה במועדון. כל מיני אנשים מהקיבוץ שואלים איפה אני היום. חברים שלה מכל מיני תחנות בחיים שפגשתי בעיקר סביב המחלה אומרים שלום, חיבוק, מה נשמע. מוזר. סרט שמכיל ראיון ארוך שהיא נתנה אחרי שגילתה, פורש את כל האופטימיות והאהה שלה  על המסך, משולב בסרטים שהיא עשתה, חלק מהעבודות שלה. קראתי את מה שכתבתי לה. לא חשבתי שמישהו מקשיב, לא הסתכלתי על האנשים, רק על הדף, אבל פתאום אחרי משפט הומוור שמעתי אנשים צוחקים. כן הקשיבו וגם אמרו לי שריגשתי. לא התכוונתי. רק כתבתי מה שהרגשתי. ברחתי משם מיד אחרי שנגמר, לא ידעתי מה עוד אפשר להגיד, לא רציתי להיות אדיבה, להגיד שלום, תודה. הגענו לאוטו, נכנסנו והתחלתי לבכות. פעם ראשונה שהוא רואה אותי בוכה. עכשיו הוא יודע שגם אני אנושית.

הבית מתחיל לקבל צורה. העבודה לא

דברים מתחילים לנחות במקומם.

יום חמישי קיבלתי את הספות הישנות של אמא שלי. בצער רב נפרדתי מהספינה שקוראת לעצמה ספה שהיתה לי קודם. דבר ענקי ונוח. לא האמנתי שאפשר להוציא אותו מהדירה בלי מובילים מקצועיים אבל אח שלי החליט שהוא רוצה אותה ושכנע את האח השני שעזר להביא את הספות שמה שנכנס גם יכול לצאת. מה לעשות, ספה אחת אדום ואחת בז' לא נראות טוב. אז עכשיו יש שתי ספות אדומות וקצת פחות נוחות. האמת, הספות החדשות של אמא שלי פחות נוחות לדעתי. וגם כתומות.

יום שישי הגיע שולחן אוכל מההורים שלו ביחד עם כסאות שעברו חידוש. וביחד עם רמזים מצד אמא שלו שמחכה בקוצר רוח להזמנה לארוחה. הוא יבשל. המשפחה שלי תסתפק בקפה ועוגה. שבת אבא שלי בא לעזור ועכשיו יש מדפים, וילונות ואהיל ורוד. תלינו כמה תמונות, שמנו שטיח חדש מהשופרסל. מוזר לקנות שטיח בסופר אבל הוא נחמד ונעים ודי זול. הסלון נראה די קרוב לצורתו הסופית. החדר הקטן והמיותר הוכרז סופית כממחסן (אחרי שאמא שלי הבינה סוף סוף למה הוא באמת אמור לשמש, אבל בלי לחץ), המרפסת חולקה לפינת עבודה ופינת אל תפריע לי. בכניסה יש שולחן אוכל ואפילו אכלנו עליו ארוחת ערב. זה יותר נחמד לאכול על שולחן אוכל.

 

בעבודה היתה לי שיחת משוב. בשתי מילים- אני תותחית. אם בהתחלה המנהל לא ממש תפס ממני (לא במילים האלה אבל הוא די אמר את זה), שנה שעברה הוא כבר ידע שאני מקצועית ועובדת מצויינת אבל לא היה בטוח שאני יכולה להוביל פרוייקט ודי נתן לי את התפקיד כי לא היתה לו ברירה אחרת (גם את זה הוא אמר) עכשיו הוא בטוח שאני יכולה להיות גורו מקצועית (מילים שלו) או ללכת לכיוון ניהול מקצועי. אחרי משוב כזה אני די יכולה להגיד מה שבא לי. אז אמרתי. אמרתי לו שלדעתי יש יותר מדי התנשאות במחלקה, אנשים מתנהגים כמו טייסים ובטוחים שכולם מסביבם רק כדי לסייע להם במשימה שלהם. אמרתי שאין אנשים עם נסיון. שברגע שמישהו נהיה מקצועי הוא מקודם. שאין עם מי להתיעץ, כל אחד צריך להמציא הכל מחדש. אין בקרה על העבודה. אין לימוד מטעויות העבר כי אין עבר. אני שם כמעט 5 שנים ואני מהוותיקים. נראה לי שהוא קצת נפגע. כנראה הבונוס שנה הבאה יהיה קצת פחות גבוה.

פנה אלי אחד המהנדסים הבכירים בשטח, הציע לי לעבוד על פרוייקט חדש שהוא מקדם. משהו מחקרי, בלי יותר מדי תקציב, בלי אור זרקורים. בדיוק מה שרציתי. תחום קצת שונה ממה שאני עושה עכשיו אבל מספיק דומה כדי שאני אוכל להשתמש בנסיון שלי ומצד שני מספיק שונה שיהיה מעניין ויצריך עבודת מחקר וקריאה. בלי לחץ ובלי פוליטיקות. אמרתי למנהל שאני רוצה לעשות את זה. אמר לי שזה תלוי בי אבל... יש פרוייקט אחר, די מה שעשיתי בפרוייקט האחרון שהובלתי, רק שיש בו לקוח ויש בו כסף ויש בו זרקורים ותהילה. אני לא אהיה מובילה אבל אני אהיה אחראית על חלק מסויים, לא זה שעשיתי בפרוייקט הנוכחי, ובחלק שכן קשור אני אהיה דמות מרכזית. ההנהלה של הפרוייקט הזה מורכבת מאנשים שעבדתי איתם בעבר וקיוויתי לא לפגוש שוב. הפרוייקט במרכז תשומת הלב ולכן גם בלחץ להצליח. בקיצור כל מה שאני לא רוצה. אבל מכיוון שהפרוייקט כל כך חשוב רוצים אליו את האנשים הכי טובים והחלק שאני אמורה לקחת מצריך ידע ונסיון שאין להרבה אנשים חוץ ממני גם המנהל וגם המנהל של המנהל והמנהל שלו רוצים שאני אעשה את זה. מבחינה מקצועית ללא ספק זה יקדם אותי הרבה יותר. השאלה היא האם אני אהנה מזה. אני בכלל לא בטוחה. מה גם שהוא עדיין לא מוכן להגיד לי עם מי מהמחלקה אני הולכת לעבוד.

אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני בטוחה שבטווח הקרוב אני אהנה יותר מהראשון. מצד שני אם אני אצליח להתמודד עם השני אני בהחלט אזכה להרבה יותר הערכה ואבסס את המעמד שלי כדמות מפתח במחלקה. השאלה אם אני בכלל רוצה להיות דמות מפתח. כולם רוצים שיעריכו אותם, לא?

 

החתולה עדיין בסדר, אנחנו גם כן. שיהיה לכולנו שבוע מוצלח ובחירות נכונות.

בבית

פירגנתי לעצמי יום חופש. אחרי שכל הסופש הייתי מצוננת עם שיעול מעצבן וחוסר יכולת לעשות כלום, הייתי חייבת לעצמי לפחות יום אחד של מנוחה שקטה לפני שאני מתחילה את השבוע.

בזמן האחרון השבועות נעשו ארוכים. בעבודה אני בתקופת ביניים שלא בדיוק ברור לאן הכל הולך. הפרוייקט שלי, זה שהובלתי בשנה וחצי האחרונה, תקוע בלי לקוח ובלי כיוון. פרוייקט עבר שרודף אותי לא עוזב וכרגע אני מנסה לקדם שם משהו. יש לי איזה רעיון מעניין אבל אני לא מצליחה לממש אותו. אם זה יצליח אני אתקע עם הרוח הזו עוד חצי שנה, אבל לפחות יהיה מעניין. חוץ מזה, כרגע נראה לי שהמנהל שלי בונה עלי לתפקיד שאני ממש לא רוצה לעשות. אמנם זה משהו מעניין אבל עם אנשים שעבדתי איתם פעם וממש לא בא לי לעבוד איתם שוב. בשבוע הבא יש לי שיחת משוב עם המנהל. בא לי להתכסח איתו, להגיד לו כל מה שאני חושבת, לעצבן אותו קצת. בא לי להביא את העניין לפיצוץ כדי שיהיה לי תרוץ להתחיל לחפש מקום עבודה אחר. כבר שיפצתי את הקורות חיים שלי ועכשיו הם נראים ממש טוב. אני רק מחכה לשיחה הזו לראות אולי יש סיכוי שהעניינים יפנו לכיוון יותר טוב. אחד האנשים החשובים אצלנו בשטח פנה אלי ביום חמישי ואמר שיש תקציב לבנאדם אחד לשנה לפרוייקט מו"פי, משהו מעניין והשם שלי עלה ושאל אם זה יכול לעניין אותי. קבענו למחר לשיחה מפורטת יותר. נראה לי שאם המנהל יתעקש על התפקיד שאני לא רוצה אני אדרוש לעשות אותו רק בחצי משרה ובחצי השני את המו"פ. או שאני אתחיל לשלוח קורות חיים.

 

יש עוד סיבה שלא רציתי לעבוד היום. פורים. בעבודה זה יום קצר. גם שנה שעברה בפורים היה יום קצר, שבסופו נסעתי ישר להלוויה שלה. אני זוכרת את היום הזה. אני זוכרת את כולם סביבי עם אזני המן, בטמן והג'וקר בתחפושת מושקעת במיוחד ורק אני רוצה לבכות. שנה עברה. שנה בדיוק. כמה השתנה בשנה הזו. כמה דברים שרציתי לספר לה ולא יכלתי. שבוע הבא האזכרה שלה. אמא שלה ביקשה ממני לכתוב משהו. אז היום כתבתי ובכיתי תוך כדי. אבל לא נראה לי שאני אקריא את זה. אני אנסה לכתוב משהו אחר. 

 

עדכוני חתולה. נראה שהפעם מעבר הדירה הרבה יותר קל לה ממה שהיה כשהיא הגיעה אלי. אולי כי הפעם יש לה את הספה וכריות שהיא מכירה ואת הכורסא מחבוא שלה. ואולי כי יש לה אותי. ואפילו נראה שהיא מתחילה לחבב את מר בחור. בהתחלה היא היתה קצת אנטי ואפילו יום אחד הפכה לו את המסך של הלפטופ (מי אמר שחתולים לא חכמים, אני לא ידעתי איך עושים כזה דבר) אבל נראה שהיא ממש מוכנה להודות בקיומו ואפילו אוהבת להתכרבל סביב הרגליים שלו. היא עדיין קצת קופצנית וחשדנית, בעיקר כלפי הבזיליקום החדש, אבל בגדול נראה לי שהיא בסדר.

ומה איתנו? אנחנו גם בסדר, מתרגלים לנוכחות ולהרגלים אחד שלי השני. מחפשים פאב באזור שאפשר יהיה להכתיר אותו כפאב הבית. מחכים לספות של אמא שלי ולשולחן אוכל של ההורים שלו כדי שאפשר יהיה להביא את הבית למצב שאפשר לקרוא לו סופי.

עוד שבוע מתחיל, שיהיה שבוע מוצלח יותר מהקודם לו.

 

על ארגזים במעון החדש

אז זהו, זה קרה. נחתנו. בשלום? עדיין מוקדם לקבוע. בינתיים הכל טוב (מה אמר הקופץ ללא מצנח כששאלו אותו באמצע הדרך מה המצב).

אתמול כבר הייתי על קוצים כל היום. החזאים לא שיתפו פעולה למרות שהודעתי להם על המעבר שבועיים מראש והתקעשו על גשם דווקא היום. רבתי קצת עם נציג של הוט אחרי שחברה שלו הציעה לי עסקת טלפון שמתברר שלא קיימת. הייתי מוכנה לעזוב אותם סופית אם האינטרנט של בזק לא היה מחייב לקחת איתו גם קו טלפון בעלות מוגזמת. בערב בכלל נכנסתי ללחץ כשניסינו להוציא את המכונת כביסה. התכנון המקורי היה להוציא הכל מהמקלחת וברגע האמת לסגור שם את לאסי עד לסיום הבלאגן. הבעיה שלברז של המכונה נשבר החלק סוגר אותו ככה שברגע שניסיתי לנתק אותה כל המים זרמו החוצה בעצמה. למרבה המזל מר בחור הוא בעל תושיה והצליח לסגור את הברז עם פלייר. הבעיה שהברז החליט לא לשתף פעולה ולטפטף בצורה כזו שדלי לא מצליח לטפוס את כל הטיפות. אם הייתי נותנת לו להמשיך לטפטף הוא היה ממלא את הדלי ואת המקלחת ולא היה לי איפה לסגור את לאסי (אופציה ב של לסגור אותה במרפסת נפסלה עקב עקשנותם של החזאים). בסוף אילתרתי מרזב מסמרטוטים שניתב את המיים לפתח הניקוז אבל הדאגה ביחד עם הלחץ הקיים גם ככה גרמו לי להיות עוד יותר לחוצה.

אפילו להסיח את דעתי בדרך הקלאסית ע"י קריאה לא יכלתי כי כל הספרים ארוזים. אז פשוט נכנסתי למיטה וספרתי עד 100. כמה פעמים, ברובן הצלחתי להגיע עד 60 בערך כשב40 התחלתי להלחץ שוב. בסוף זה עבד, כשלאסי טיפסה עלי והגעתי עד 120 בערך הצלחתי להרדם. במהלך הלילה התעוררתי מספר פעמים, בחלקן מסיוטים וחלקן מדאגה. גם הלכתי לבדוק מה מצב המזרבים המאולתרים במקלחת.

בסופו של דבר הגיע הבוקר וכחצי שעה אחרי שהתעוררתי גם צלצל השעון המעורר. קמתי, התארגנתי, ארזתי וסגרתי את אחרוני הארגזים, נחסתי ללחץ שמא לא הדבקתי טוב את הארגזים והם יפתחו בדרך אז הוספתי לכולם עוד נייר דבק מכל הכיוונים, גיליתי שהטלפון שלי מת במהלך הלילה אז הוצאתי את המחשב כדי להטעין אותו (חכם חכם אבל יודע למות בדיוק ברגע הלא נכון). המובילים שאמרו שיגיעו בין 8 ל-8.30 הגיעו בחמישה ל-8, בדיוק כשמר בחור ואבא שלי שבא לעזור הגיעו. איזה מזל. החתולה התחבאה מאחרי הארגזים אבל הצלחתי להוציא אותה ולסגור במקלחת שנשארה יבשה במהלך הלילה תודות למרזב המאולתר. כעבור כחצי שעה נפסקו היללות קורעות הלב עם יללה קטנה מדי פעם רק כדי להזכיר לנו שהיא עדיין מסכנה.

המובילים התבררו כבחירה טובה. עשו עבודה מצויינת. עבדו ביעילות, בזהירות ובמקצועיות בלי שום תלונה. שמעתי הרבה סיפורי זוועות על מובילים אבל אלה היו פשוט מצויינים. אם מישהו עובר דירה בקרוב או סתם צריך לסחוב משהו, השם זה הובלות סטולרמן.

בסופו של דבר גם החתולה הועברה והונחתה בחדרון הקטן ביחד עם הכורסת מחבוא האהובה עליה ועם קערת טונה (בדרך כלל הריח של טונה מסוגל להקפיץ אותה מרחוק). כעבור כמה דקות היא יצאה מהכלוב והזדחלה אל תוך השמיכה שפרשתי לה על הכורסה ומאז היא שם, בטונה לא נגעה בינתיים.

חלק מהארגזים נפרקו, רובם עומדים פתוחים ומחכים לישועה. עבודה רבה עוד לפנינו אבל כרגע צריך לנוח. זה מעייף להסתכל על אנשים אחרים סוחבים דברים מאוד כבדים.

דוח ביניים: שתי דירות ריקות למחצה, דירה אחת מלאה בארגזים, חתולה אחת מסתתרת, אני ומר בחור על הספה, כל אחד עם המחשב שלו, אני מסכמת את היום, הוא נרגע עם משחק מחשב כדרכם של גברים. כרגע אני עם אינטרנט של שכן כלשהו, בתקווה מחר יהיה אינטרנט משלי.

 

פתאום זה היכה בי

מה אני דפוקה? מה אני הולכת לגור עם בן? אני שכבר שנים חיה לבד, מה פתאום אני חושבת שאני אצליח לחלוק את החיים שלי עם מישהו? למה אני חושבת שיש בי את היכולת הזו, לראות את אותו בנאדם כל יום, לחלוק איתו את החלל שלי, את השקט שלי את כל הרגעים שלי. ולמה אני בכלל חושבת שנסתדר? הוא אפילו יותר מבולגן ממני, מה שאומר שאני אתעצבן על הבלאגן שלו אבל לא יהיה לי כוח לסדר.

מה היה לי רע בדירה הקטנה והחמודה שלי, רק אני ולאסי. אני אוהבת את הדירה הזו. אהבתי אותה מהתחלה. יש לה קסם כלשהו, בקומה החמישית, מעל כולם, עם המפרץ והארובות במרפסת הקטנה עם הנענע ועוד כמה עציצים שאני פחות אוהבת. (זה מצחיק, כמה שהארובות האלה מסמלות את כל הזיהום, עדיין, כשהן מוארות להן בירוק רגוע כזה, יש בהן משהו רומנטי). הדירה הזו היא שלי, אני עיצבתי אותה, אני קניתי לה ספה שכרגע לא ברור לאן היא תלך, התרגלתי אליה כבר מהתחלה. אני לא רוצה לעזוב אותה. ועוד לאן, לדירה גדולה, קומה שניה בערך באותו גובה כמו הכביש, פיח, בלי נוף. נכון, כמה אני כבר מסתכלת על הנוף. אבל רק הידיעה שיש לי כזה נוף כבר מעציבה אותי. טוב, אני התעקשתי על אזור מרכזי. ומה אני אעשה עם דירה כל כך גדולה. אני התעקשתי על יותר מ-2 חדרים אבל מה אני הולכת לעשות עם החצי חדר המוזר הזה? והמרפסת הסגורה? חלמתי שהמרפסת הזו תהיה מעיין חדר נוסף, חדר שקט, אבל הספה שלי, הנוחה ונחמדה, לא תכנס שם ולא ברור מה כן יכנס. והחצי חדר, משום מה בדירות בסביבות הכרמל יש הרבה דירות עם חצאי חדרים. מין חדרונים קטנים שלא ברור מה היתה כוונת המשורר. אז התחלתי לחלום על חדר טואלטיקה, לשים שם ראי גדול ושולחן עם הרבה מדפים למוצרי טיפוח שאני לא משתמשת בהם. אבל עכשיו כשהחלום מתקרב אני מתחילה לחשוב מה בכלל אני צריכה את זה. אני רציתי את הדירה הזו, התלהבתי ממנה ופתאום היום כשבאנו לנקות אותה חשבתי לעצמי מה אני הולכת לעשות עם דירה כזו גדולה. ואיך לעזאזל אני הולכת לנקות את כולה אם את הדירונת שלי בקושי יש לי כוח לנקות.

די עברתי מספיק דירות, הפעם חשבתי שזו האחרונה. אין לי כוח לעוד אחת.