יום רביעי, 6 במרץ 2013

שנה

אחר הצהריים עלינו לבית הקברות, המשפחה וכמה חברים. אח"כ הלכנו לפינה שהכינו לזכרה, ספסל וכן ציור מעץ מתחת לעץ זית. באולם קולנוע היתה תערוכה של עבודות שלה. חלק דברים חדשים מהתקופה האחרונה שלה. חלק ישנים יותר. חלק מהן אני זוכרת שהיא יצרה, אני זוכרת את הסיפורים מאחריהן. אחר כך אזכרה במועדון. כל מיני אנשים מהקיבוץ שואלים איפה אני היום. חברים שלה מכל מיני תחנות בחיים שפגשתי בעיקר סביב המחלה אומרים שלום, חיבוק, מה נשמע. מוזר. סרט שמכיל ראיון ארוך שהיא נתנה אחרי שגילתה, פורש את כל האופטימיות והאהה שלה  על המסך, משולב בסרטים שהיא עשתה, חלק מהעבודות שלה. קראתי את מה שכתבתי לה. לא חשבתי שמישהו מקשיב, לא הסתכלתי על האנשים, רק על הדף, אבל פתאום אחרי משפט הומוור שמעתי אנשים צוחקים. כן הקשיבו וגם אמרו לי שריגשתי. לא התכוונתי. רק כתבתי מה שהרגשתי. ברחתי משם מיד אחרי שנגמר, לא ידעתי מה עוד אפשר להגיד, לא רציתי להיות אדיבה, להגיד שלום, תודה. הגענו לאוטו, נכנסנו והתחלתי לבכות. פעם ראשונה שהוא רואה אותי בוכה. עכשיו הוא יודע שגם אני אנושית.

3 תגובות:

  1. גם ממני 
    מבינה לגמרי שמה שכתבת היה עבורה ועבור עצמך בלבד
    ברור לי שריגשת אותם, אבל גם מובן לגמרי שהיית צריכה להיות עם עצמך ועם הזיכרון שלה - ללא יכולת להיות איתם ובשבילם במקום הזה...

    השבמחק