מזמן לא כתבתי על מה שקורה

אז מה קורה?

 

לייבור דיי. הגרסה האמריקאית לאחד במאי, שמתרחש ביום שני הראשון של ספטמבר ומתבטא בסוף שבוע ארוך שרוב האמריקאים לא באמת יודעים מה הוא אומר ומבצעים בחנויות עודפים. עד שהתחלתי לעבוד כל הימים האלה של סופשבוע ארוך בשבילי היו סתם עוד ימים שבדיעבד גיליתי עליהם, האחד הלך לעבודה וטען שבאוניברסיטה עובדים גם בימים האלה. עכשיו הוא כבר לא יכול להסתיר את הימים האלה, יש לי חופש וגם הוא יקח חופש. זוג החברים עם ילדים מהצפון הזמין אותנו להצטרף לטיול פלוס מלון בפיסת הטבע היחידה בערך באילינוי. זה לא שאי אפשר לעשות את כל השמורה הזו וזו שלידה ביום אחד כולל נסיעה הלוך ושוב, אבל אם כבר סופשבוע ארוך נצא קצת. לא טיילנו ביחד הרבה אבל נפגשנו לאכול ובמלון והיה נחמד. המקום עצמו הוא שמורת טבע די גדולה אבל לא יותר מדי מגוונת, שני מפלים די מאכזבים בגודלם בהתחשב בכמות המשקעים שיש פה, כנראה שבחורף כשהם קופאים הם יותר יפים. ביום השני היינו בשמורה הקטנה שליד, מסלול נחמד בתוך מים ודרך כמה מפלונים קטנים, סה"כ סבבה.

 

סבב ראשון של IVF, היה חודש מלא מחטים, בהתחלה זריקה אחת ביום בבטן, אחר כך 3 זריקות ביום בבטן ולקינוח 5 ימים של זריקה באגן עם מזרק ממש גדול. הגוף כמובן התחרפן לגמרי ולא היה לי כוח לזוז. מספרים: שאבו 20 ביציות (לא פלא שהבטן שלי הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ), 12 מתוכן לא היו בשלות, 8 הופרו (לפחות הזרע שלו יודע את העבודה), ביום החמישי, יום ההחזרה, עובר אחד היה מוכן להחזרה. יום למחרת עוד אחד היה מוכן להקפאה. זהו, מכל התהליך המטורף הזה 2 עוברים הצליחו להגיע להתפתח, אחד נכשל בקליטה חזרה, עכשיו נשאר לקוות שהשני יצליח. עם כזו סטטיסטיקה איזה סיכוי בכלל היה לי להצליח להכנס להריון לבד. 

 

בעבודה יש רגעים של סיפוק ורגעים של תסכול. ברגעים מהסוג השני אני פשוט בוהה בהודעת השגיאה של הקומפיילר ושואלת אותו מה לעזאזל אתה רוצה ממני?? אני בכלל לא אשת תוכנה, איך אני אמורה לדעת למה חסר לך לינק לקובץ, הנה הקובץ, תתקשר אליו! באיזה שלב קוד של מישהו אחר ניסה להעתיק קובץ שנקרא cuda_static.dll. מי שמבין משהו בטח מייד יבחין בחוסר ההגיון שבשם הקובץ, אבל לי לקח חצי יום להבין שלא חסר לי קובץ, הבעיה היא בקבצי הmake שזה קובץ שמכיל סוג של כישוף אפל. רגע של חצי סיפוק היה היום בבוקר אחרי שכבר שבוע אני מנסה להריץ קוד מסויים על פלטפורמה מרוחקת ומנסה לנחש איזה מילת קסם אני צריכה להגיד כדי שיצליח, כשראש הצוות סופסוף הסכים בעצמו להסתכל על הלוגים ומצא את הבעיה שמסתבר שהיא בכלל בעיה די רצינית בכל הצורה שבה הקוד מקושר ואם אני לא הייתי נתקלת בבעיה הזו עכשיו היא היתה עולה במועד מסירה. אמנם נכשלתי במשימה אבל לפחות לא הסתבר בסוף שזה היה משהו פשוט שלא הצלחתי אלא שבאמת לא היה לי יותר מדי סיכוי שם. 

הגעתי למסקנה שיש יתרון בעובדה שאני יודעת מראש שאני לא אשאר במקום הזה לאורך זמן והוא שאני לא מפחדת להכשל. אני לא בונה לי פה קריירה ומנסה להתקדם, אני מעבירה את הזמן. אמנם באיזה שהוא מקום פינטזתי על להקים את הסניף הישראלי של החברה, אבל זה לא באמת שאני רוצה להיות מנהלת סניף, אני מעדיפה להתעסק עם הנדסה ולא עם אנשים. 

 

קנינו לי אופניים במקום אלה שמתו שנה שעברה. הבחורה שמכרה אותם נראית רצינית והם באו עם הרבה ציוד נלווה, אני מקווה שהם יחזיקו מעמד. בסוף השבוע האחד גרר אותי לנסוע באופניים עד למוזיאום קמפוס, שזה 5 מייל (8 ק"מ) לכל כיוון. חזרתי ולא הייתי מסוגלת לזוז יותר. אבל לפחות הדרך היתה ממש יפה וגם גילינו נקודת תצפית על העיר ככה שהיה שווה. 

 

אנשים באוטובוס #2

זקנה קטנה ונבולה בלבוש של ילדה. שיער אפור דליל אסוף בקוקו צד ילדותי קשור בסרט אדום (לא גומיה, סרט, כזה ששמים על מתנה). פנים לבנות חיוורות ושפתיים בורוד חזק. שמלה בהדפס שחור אדום וקרם, שרוולים ארוכים וצווארון צנוע אבל החצאית קצרה ורואים את הירכיים הלבנות רוטטות עם הרטט של האוטובוס. בחלק הראשון של הנסיעה נרדמת ואז מתעוררת ואוכלת פרלין שוקולד זול שהוציאה מהתיק. אני תוהה האם היא מתלבשת ככה כאמירה מסויימת או שהיא באמת מרגישה שככה מתאים להראות. 

אישה עצובה בהריון מתקדם. כל הנסיעה העניים מושפלות, מדי פעם נושכת שפתיים, מרימה את העיניים וממצמצת ליבש את הדוק של רטיבות, שלא יתגבש לדמעה. מצד אחד רוצה לשאול מה קרה, להשתתף, להגיד שיהיה בסדר. מצד שני יודעת שאין סיכוי. לפני כמה ימים גם אני ישבתי באוטובוס ועצרתי את הדמעות מלרדת. תוהה אם גם עלי מישהו הסתכל כמו שאני הסתכלתי עליה וחשב לעצמו למה היא עצובה. 

ביני לבין האישה העצובה עומד נער שחור חצי מסטול, כשעלה לאוטובוס דיבר בקול רם לכל האנשים סביבו, בסוף התביית על הבחורה שעמדה לידו, צעירה, שחורה, נמוכה, מראה מטופח אבל מתריס, חליפה, תלתלים קצרים חצופים מהודקים בג'ל מהוגן. איפור מעודן, עגיל ספטום באף. היא מחזיקה בעמוד ביד ישרה, הכי רחוק ממנו שאפשר אבל לא משדרת אי נוחות. המבט שלה אומר אתה לא מפחיד אותי. מדברת איתו, משועשעת מהמצב המסטול שלו, משחקת איתו, בו. צוחקת איתו ועליו. 

חבר שלו, מסטול לגמרי. תלוי על הידיות אחיזה, מתנדנד עם האוטובוס. שומע מוזיקה באוזניות גדולות, מהמהםמזמזם לעצמו, מדי פעם ממלמל איזה הערה לבחורה שיושבת לידי, היא לא מרימה ראש מהפלאפון. עונה לחבר שלו במלמולים. הם נוסעים באוטובוס עד למקום שבו המסטול לגמרי החנה את האוטו שלו. כנראה שמשם הם ימשיכו באוטו. יורדים בדיוק בגבול של השכונה שלנו, אני מקווה שהם יסעו לצד השני.

אלא האנשים שנוסעים באוטובוס לשכונה שלנו. פה אנחנו גרים. 

 

עדכון סתיו

הסנאים שבקיץ התחלפו בארנבים חזרו לקפץ בכביש ועל העצים. באביב היו הרבה אפרוחים. האפרוחים של השחפים שגדלו לשחפים בצבע חום מוזר התבגרו מספיק והפכו לבנים. האפרוחים של הברווזים גדלו חומים ועכשיו הזכרים מתחילים לקבל את הצבע הכחול שלהם, משפחות שלמות של ברווזים צעירים בבריכות. אני לא יודעת איך האפרוחים של האווזים גדלו אבל עכשיו שוב יש להקות שלמות של אווזים שרועים ליד האגם ורוטנים כשהם צריכים לפנות את השביל לרצים או רוכבי אופניים.

הציפורים הג'ינג'יות חזרו. באביב היתה ציפור קשקשנית מעצבנת שלא סתמה את הפה. בדרך כלל ציפור עושה כמה צוויצים, בארץ יש ציפור אחת, אני חושבת תור, שמצפצפת משפט, קוהו קוהו קוקוקו. הציפור הקשקשנית לא מסתפקת במשפט אחד, אצלה זה נאום שלם, שלושה צפצופים יורדים, שוב שלושה צפצופים יורדים, שלושה עולים, שלושה באותו גובה ולסיכום שוב שלושה יורדים. הייתי יושבת בבית והיא היתה משגעת אותי. 

העצים מזמזמים. כל השכונה זמזום בלתי פוסק, אנחנו גרים קומה שישית ושומעים את הזמזום חזק. לפני כמה ימים התישבה לנו ציקדה אחת על החלון. חוץ מזה שהיצור הזה ענק ומפחיד ולא הייתי רוצה לפגוש אותו לבד בלילה, הוא נשמע כאילו מישהו מסנר לנו את הקיר. 

הצמחים עכשיו גדולים ופראיים, הגינות שפעם היו מעוצבות ומעודנות עכשיו מתפוצצות מירוק מנוקד בפרחים שהם בעיקר גדולים. הוורדים גם פורחים עכשיו. 

העצים עדין לא צהובים אבל חלקם התחילו להשיר עלים. היום עברתי ברחוב ולידי נשר ענף שלם. כמה סנטימטרים הצידה והיתה נוספת עוד מכונית עם פח עקום לנוף השכונתי. 

בקולנוע השכונתי מקרינים את הסרט על אובמה שצולם חלקו בשכונה. We live in the south side.

שבוע שעבר היה אפור וגשום ואני התחלתי להרגיש את דיכאון החורף מגיע. השבוע הקיץ חזר, חם ולח. החלטתי לנצל את הרגעים האחרונים שבהם אני עוד יכולה ללכת בשמלה קיצית ולבוא כל יום לעבודה בשמלה. יש משהו כיף ומשוחרר בשמלות קיציות.

לא בא לי חורף, עדיין לא שחיתי מספיק באגם. 

סתם רשימה של אנשים באוטובוס

בחורה קטנה, כנראה היספנית, שיער מהודק בגולגול, מסתכלת במשהו בנייד עם אוזניות ומהנהנת לעצמה מדי פעם, פעם אחת יצא ממנה פרץ צחוק לא מתנצל.

צעיר שחור רזה, חולצה של עובד ננדוס, מחזיק את התיק צמוד אליו ומסתכל קדימה על שום דבר ספציפי, מחכה שהנסיעה תסתיים.

איש מבוגר, מלא אבל לא שמן, זקן קצר מסודר, מתחיל להקריח, לובש חולצת כפתורים עם כפתורי חפתים בדוגמה משובצת (אנשים באמת משתמשים בדברים האלה?), בעניבה התנגשות של צבעי אדום, אומנותי משהו, משקפי השמש דחופות בצורה מוזרה בין הכפתורים של החולצה באזור הבטן, קורא באיפון. 

בחור גבוה ורזה, מראה של דוקטורנט, שיער מלא מסודר, משקפיים, מבט קצת מתפזר, לא מסתכל עלי אבל כל פעם שאני מסתכלת עליו מזיז את המבט, מחזיק את התיק כאילו שואב ממנו ביטחון. 

נערהילדה, עור בהיר, שיער בלונדיני בהיר טיפה מתולתל, לא מסורק, יותר מדי איפור לגיל שלה נראה כמו ציור על הפנים, חולצת בטן, מכנסונים ורודים קצרצרים, תיק קטן ורוד, מחוברת לפאלפון באוזניות. 

אישה שחורה גדולה עם חזה ענק, קלישאה של שחורים, כובע קש רחב שוליים, משקפי שמש, בתחילת הנסיעה דיברה בטלפון בקול רם, hi girl, whats up? בדיוק כמו שהייתם מצפים שאישה שחורה גדולה תישמע, נעה בביטחון במרחב שלה. 

לידי צעיר שחור רזה במראה ספורט אלגנט ותיק לפטופ קורא ספר, הכיסאות צפופים והזרוע שלו נוגעת בשלי באופן קבוע. לא בכוונה, הוא תופס יותר מרחב מהגודל הטבעי לו. חשבתי שפה יש חשיבות למרחב אישי, בכל מקרה אני מחליטה שאם זה לא מפריע לו למה שיפריע לי.

כמה צעירים עומדים ליד הדלת. 

אף אחד לא זז במשך הנסיעה, אין שום קשר בין האנשים השונים, כל אחד נמצא שם לבד. 

 

פשוט בא לי להרטב בגשם

אז יצאתי החוצה והלכתי סביב הבניין  ונרטבתי חלקית אז המשכתי ללכת סביב הבניין ליד ועוד בניין לידו, כל הזמן במרחק בלוק אחד מהבניין שלנו עד שהשמלה שלי היתה ספוגה לגמרי ואז חזרתי. 

באולטרסאונד הבוקר השחלות שלי נראו כאילו הן עומדות להתפוצץ. כל אחת מהן עם 5-6 זקיקים בגודל סנטימטר וחצי, לא פלא שהבטן שלי קשה ונפוחה. כבר 3 ימים אני כל בוקר צריכה להתייצב במרפאה לבדיקת דם ואולטרסאונד. בגלל שאת הזריקות אני לוקחת בשמונה והבדיקה היא לפני שמונה יוצא שאני מזריקה לעצמי בשירותים של המרפאה כמו איזה ג'אנקי, ממלאת מזרק בחומר אחד, מרכיבה מחט על העט הזרקה של החומר השני, מחוררת את הבטן שלי שמעוטרת בנקודות אדומות ושטפי דם. שקלתי לצלם תמונה למזכרת, אבל אני חושבת שהתיאור פה מספיק. קופסת המחטים שלי כבר מלאה, אני צריכה לברר מה עושים איתה. 

הריחוק הזה של האמריקאים מדהים אותי. בעבודה הקודמת היתה תקופה שאני הייתי מגיעה ראשונה למשרד כל בוקר, אם הייתי רואה מישהו שהגיע למשרד לפני ישר הייתי שואלת אותו אם הכל בסדר. המנהל שלי מגיע כל יום בסביבות שמונה ורבע ושאר העובדים מגיעים בתשע וצפונה, וביום שהגעתי לפניו לא אמר מילה, רק ציין שחם היום. אמרתי לו ששבוע הבא יהיו כמה ימים שאני לא אגיע בגלל עניינים רפואיים, שאלתי אם אני צריכה להביא אישור רופא או משהו, הוא לא אמר כלום, רק שאל אם אני יודעת באיזה ימים וכשאמרתי שלא אמר לשלוח לו הודעה כשאני יודעת. אף מילה אם הכל בסדר, תרגישי טוב. אמרתי לראש צוות שאני לא אהיה אז המתמחה שאל אותי אם זה בגלל טים. 

טים הוא דמות קרטון מאיזה סבב יח"צ של החברה שעומד ומסתכל בחיוך של דוגמן והוא קצת כמו המונה ליזה בקטע שלא משנה איפה אתה עומד, תמיד נדמה שהוא מסתכל עליך. בהתחלה הוא עמד מאחרי הקיוביקל של המנהל, בדיוק מולי וכל הזמן הרגשתי שמישהו מסתכל עלי אז ביקשתי שיזוז משם. מסתבר שמאז הוא גילה שהוא יכול לזוז וכל בוקר הוא עומד במקום אחר. אחרי שפרצו למשרד לידנו מצאתי אותו בוקר אחד עומד מול הדלת עם פטיש ביד. מטריד משהו. עכשיו משום מה הוא חזר לעמוד מולי, אז אמרתי שבגללו אני לא אגיע שבוע הבא. 

אני חושבת שאם הראש שלי לא היה תקוע בכל הטיפולים הייתי קצת מוטרדת מהעבודה. אני מרגישה שאני לא כל לך עונה על הציפיות. קיבלתי משימה די גדולה שאני ממש נהנית ממנה אבל היא מאוד נפרדת מהעבודה של אנשים אחרים ובגלל זה אף אחד לא כל כך שואל מה אני עושה ואני לא מצליחה לשווק את עצמי כי אני בקושי מצליחה להתבטא באנגלית והדפוק הוא שראש הצוות בכלל דובר עברית אבל איכשהו גם כשאנחנו נשארים לבד ועוברים לדבר עברית, המחסום של השפה כאילו נשאר שם, פסיכולוגית. לקח לי המון שנים לצאת מהמקום של מי שמפחדת לדבר עם אנשים ובגלל זה כולם בטוחים שאני סנובית ויש לי הרגשה שאני חוזרת שוב למקום הזה. אפילו המזכירה שאקסטרה פרנדלי בצורה קצת מטרידה הפסיקה לנהל איתי שיחות. אני יודעת שאני צריכה להתאמץ בקטע הזה אבל אם כל העומס הרגשי של הזריקות וההורמונים שמחרפנים אותי אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה. 

 

מה שהכי קשה לי ביום שני

זה לחזור לדבר אנגלית אחרי שכל הסופשבוע דיברנו עברית. במיוחד אחרי שכל יום ראשון טיילנו עם חברים ודיברנו והשיחה כל כך זרמה והיה קל, ואתמול בבוקר בישיבת עדכון בקושי הצלחתי לדבר וגמגמתי כאילו כל האנגלית ברחה לי. 

בנוסף לזה היה סופשבוע זוועתי. כל שבת כאב לי הראש בטירוף, אני מאמינה שזה שילוב של סוף מחזור והזריקות, לא הייתי מסוגלת לזוז, שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. ראשון בבוקר היה בסדר אבל לקראת הצהריים המצב התחיל להתדרדר ובארוחת ערב הראש שלי הרגיש שעומד להתפוצץ מכל דבר, שילוב של שמש, ספינות וזריקות. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים לטרטר את החברים שיסיעו אותנו הביתה כשהם גרים בצד השני אבל הראש שלי כל כך כאב והאפליקציה של האובר לא רצתה לעבוד והסוללה של הנייד שלי עמדה למות וממש לא היה לי כוח לאוטובוס אז כשהם הציעו להסיע אותנו הסכמתי. כל כך מחכה שזה יהיה כבר מאחרי, לפחות הזריקות. 

ואם להוסיף על התענוג, גיסתי סיפרה לי שהיא בהריון. אחרי שהיא כל כך התבכיינה על כמה זה נוראי, החליפה איזה חמישה רופאים, הגיעה למנהל מחלקת פוריות, סינג'רה את כל העולם להזריק לה (גם כן רופאה בלאי, לא מסוגלת להזריק לעצמה בבטן) והאשימה את כל העולם כשזה לא עבד, אחרי ששעות בכתה לי בטלפון למה זה לא עובד בסוף נקלטה אחרי שני סבבים. והזונה הקטנה עוד כותבת לי שרק צריך לשחרר. לכי תשתחררי מגג של איזה בניין! לשחרר, היא אומרת לי. 

דברים אמריקאים

לא שתיתי קפה בבוקר כי כשאני במחזור קפאין עושה לי ממש רע. בסביבות 11 הבנתי שאם אני רוצה להצליח להתעורר מתישהו אז אין ברירה, ולקחתי מהמקרר בקבוק פראפצ'ינו מוקה של סטארבקס (שפשוט יש במקרר). אם לא הקפה, לפחות הסוכר יתן זריקת אנרגיה. מסקנות: 1.  הרכיב העיקרי ברשימת הרכיבים הוא קפה סטארבקס. לפי הגירוד שזה עשה לי בבטן זה לא באמת מכיל קפה. 2. הרכיב השני הוא חלב. ועדיין התאריך תפוגה על הבקבוק הוא בינואר. אני לא רוצה לדעת מה הם עושים לחלב כדי לקבל תאריך תפוגה כזה רחוק. 3. לעזאזל זה מתוק. לא ברור איך סוכר לא בא לפני קפה ברשימת הרכיבים.

 

בעיקרון אני מודעת שיש דבר כזה דפים למייבש כביסה. העניין שבלי שימוש בדברים האלה הכביסה יצאה לי עד היום כמו שהיתה יוצאת בארץ עם המרכך כביסה, פחות הריח, אז לא הרגשתי צורך. השבוע לראשונה ניסיתי להשתמש בדף כזה במיבש. תשמעו, הכביסה יצאה רכה כמו נייר טואלט כלבלבים. לא ידעתי שכביסה יכולה להיות כזו רכה. ריח לא היה. נכון יש את הפרסומת הזו שאומרת שכל המרככים אותו דבר, הסוד הוא בניחוח? אז הם צודקים, כל המרככים בארץ אותו דבר חסר תועלת שיודע לעשות רק ריח. לדבר האמיתי אין ריח. 

 

בגלל הדברים שאני מזריקה לעצמי עכשיו האחות אמרה לי שאסור לי לקחת איבופרופן (אדוויל ודומיו), נתנה לי רשימה של משככי כאבים שמותר לי לקחת ואמרה להתיעץ איתה לגבי כל סוג אחר של משכך כאבים שאני רוצה לקחת. במקרה היה עלי אופטלגין אז הראיתי לה את הקופסה ושאלתי אם זה בסדר. היא לא שמעה על דיפירון (הרכיב הפעיל). שאלתי אם פראצטמול (אקומול ודומיו) זה בסדר, היא גם לא ידעה מה זה. בלית ברירה הלכתי לבית מרקחת וקניתי טילנול שהיה ברשימת המותרים. היום ניסיתי את זה. הוא מגיע בטבליות ענקיות, מכיל מעל 500 מקג חומר פעיל (באדוויל מהסוג הגדול יש 400 מקג חומר פעיל) ולגמרי משכך כאבים. האמריקאים האלה לא חוסכים בנוגע לכאבים.