סתם רשימה של אנשים באוטובוס

בחורה קטנה, כנראה היספנית, שיער מהודק בגולגול, מסתכלת במשהו בנייד עם אוזניות ומהנהנת לעצמה מדי פעם, פעם אחת יצא ממנה פרץ צחוק לא מתנצל.

צעיר שחור רזה, חולצה של עובד ננדוס, מחזיק את התיק צמוד אליו ומסתכל קדימה על שום דבר ספציפי, מחכה שהנסיעה תסתיים.

איש מבוגר, מלא אבל לא שמן, זקן קצר מסודר, מתחיל להקריח, לובש חולצת כפתורים עם כפתורי חפתים בדוגמה משובצת (אנשים באמת משתמשים בדברים האלה?), בעניבה התנגשות של צבעי אדום, אומנותי משהו, משקפי השמש דחופות בצורה מוזרה בין הכפתורים של החולצה באזור הבטן, קורא באיפון. 

בחור גבוה ורזה, מראה של דוקטורנט, שיער מלא מסודר, משקפיים, מבט קצת מתפזר, לא מסתכל עלי אבל כל פעם שאני מסתכלת עליו מזיז את המבט, מחזיק את התיק כאילו שואב ממנו ביטחון. 

נערהילדה, עור בהיר, שיער בלונדיני בהיר טיפה מתולתל, לא מסורק, יותר מדי איפור לגיל שלה נראה כמו ציור על הפנים, חולצת בטן, מכנסונים ורודים קצרצרים, תיק קטן ורוד, מחוברת לפאלפון באוזניות. 

אישה שחורה גדולה עם חזה ענק, קלישאה של שחורים, כובע קש רחב שוליים, משקפי שמש, בתחילת הנסיעה דיברה בטלפון בקול רם, hi girl, whats up? בדיוק כמו שהייתם מצפים שאישה שחורה גדולה תישמע, נעה בביטחון במרחב שלה. 

לידי צעיר שחור רזה במראה ספורט אלגנט ותיק לפטופ קורא ספר, הכיסאות צפופים והזרוע שלו נוגעת בשלי באופן קבוע. לא בכוונה, הוא תופס יותר מרחב מהגודל הטבעי לו. חשבתי שפה יש חשיבות למרחב אישי, בכל מקרה אני מחליטה שאם זה לא מפריע לו למה שיפריע לי.

כמה צעירים עומדים ליד הדלת. 

אף אחד לא זז במשך הנסיעה, אין שום קשר בין האנשים השונים, כל אחד נמצא שם לבד. 

 

פשוט בא לי להרטב בגשם

אז יצאתי החוצה והלכתי סביב הבניין  ונרטבתי חלקית אז המשכתי ללכת סביב הבניין ליד ועוד בניין לידו, כל הזמן במרחק בלוק אחד מהבניין שלנו עד שהשמלה שלי היתה ספוגה לגמרי ואז חזרתי. 

באולטרסאונד הבוקר השחלות שלי נראו כאילו הן עומדות להתפוצץ. כל אחת מהן עם 5-6 זקיקים בגודל סנטימטר וחצי, לא פלא שהבטן שלי קשה ונפוחה. כבר 3 ימים אני כל בוקר צריכה להתייצב במרפאה לבדיקת דם ואולטרסאונד. בגלל שאת הזריקות אני לוקחת בשמונה והבדיקה היא לפני שמונה יוצא שאני מזריקה לעצמי בשירותים של המרפאה כמו איזה ג'אנקי, ממלאת מזרק בחומר אחד, מרכיבה מחט על העט הזרקה של החומר השני, מחוררת את הבטן שלי שמעוטרת בנקודות אדומות ושטפי דם. שקלתי לצלם תמונה למזכרת, אבל אני חושבת שהתיאור פה מספיק. קופסת המחטים שלי כבר מלאה, אני צריכה לברר מה עושים איתה. 

הריחוק הזה של האמריקאים מדהים אותי. בעבודה הקודמת היתה תקופה שאני הייתי מגיעה ראשונה למשרד כל בוקר, אם הייתי רואה מישהו שהגיע למשרד לפני ישר הייתי שואלת אותו אם הכל בסדר. המנהל שלי מגיע כל יום בסביבות שמונה ורבע ושאר העובדים מגיעים בתשע וצפונה, וביום שהגעתי לפניו לא אמר מילה, רק ציין שחם היום. אמרתי לו ששבוע הבא יהיו כמה ימים שאני לא אגיע בגלל עניינים רפואיים, שאלתי אם אני צריכה להביא אישור רופא או משהו, הוא לא אמר כלום, רק שאל אם אני יודעת באיזה ימים וכשאמרתי שלא אמר לשלוח לו הודעה כשאני יודעת. אף מילה אם הכל בסדר, תרגישי טוב. אמרתי לראש צוות שאני לא אהיה אז המתמחה שאל אותי אם זה בגלל טים. 

טים הוא דמות קרטון מאיזה סבב יח"צ של החברה שעומד ומסתכל בחיוך של דוגמן והוא קצת כמו המונה ליזה בקטע שלא משנה איפה אתה עומד, תמיד נדמה שהוא מסתכל עליך. בהתחלה הוא עמד מאחרי הקיוביקל של המנהל, בדיוק מולי וכל הזמן הרגשתי שמישהו מסתכל עלי אז ביקשתי שיזוז משם. מסתבר שמאז הוא גילה שהוא יכול לזוז וכל בוקר הוא עומד במקום אחר. אחרי שפרצו למשרד לידנו מצאתי אותו בוקר אחד עומד מול הדלת עם פטיש ביד. מטריד משהו. עכשיו משום מה הוא חזר לעמוד מולי, אז אמרתי שבגללו אני לא אגיע שבוע הבא. 

אני חושבת שאם הראש שלי לא היה תקוע בכל הטיפולים הייתי קצת מוטרדת מהעבודה. אני מרגישה שאני לא כל לך עונה על הציפיות. קיבלתי משימה די גדולה שאני ממש נהנית ממנה אבל היא מאוד נפרדת מהעבודה של אנשים אחרים ובגלל זה אף אחד לא כל כך שואל מה אני עושה ואני לא מצליחה לשווק את עצמי כי אני בקושי מצליחה להתבטא באנגלית והדפוק הוא שראש הצוות בכלל דובר עברית אבל איכשהו גם כשאנחנו נשארים לבד ועוברים לדבר עברית, המחסום של השפה כאילו נשאר שם, פסיכולוגית. לקח לי המון שנים לצאת מהמקום של מי שמפחדת לדבר עם אנשים ובגלל זה כולם בטוחים שאני סנובית ויש לי הרגשה שאני חוזרת שוב למקום הזה. אפילו המזכירה שאקסטרה פרנדלי בצורה קצת מטרידה הפסיקה לנהל איתי שיחות. אני יודעת שאני צריכה להתאמץ בקטע הזה אבל אם כל העומס הרגשי של הזריקות וההורמונים שמחרפנים אותי אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה. 

 

מה שהכי קשה לי ביום שני

זה לחזור לדבר אנגלית אחרי שכל הסופשבוע דיברנו עברית. במיוחד אחרי שכל יום ראשון טיילנו עם חברים ודיברנו והשיחה כל כך זרמה והיה קל, ואתמול בבוקר בישיבת עדכון בקושי הצלחתי לדבר וגמגמתי כאילו כל האנגלית ברחה לי. 

בנוסף לזה היה סופשבוע זוועתי. כל שבת כאב לי הראש בטירוף, אני מאמינה שזה שילוב של סוף מחזור והזריקות, לא הייתי מסוגלת לזוז, שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. ראשון בבוקר היה בסדר אבל לקראת הצהריים המצב התחיל להתדרדר ובארוחת ערב הראש שלי הרגיש שעומד להתפוצץ מכל דבר, שילוב של שמש, ספינות וזריקות. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים לטרטר את החברים שיסיעו אותנו הביתה כשהם גרים בצד השני אבל הראש שלי כל כך כאב והאפליקציה של האובר לא רצתה לעבוד והסוללה של הנייד שלי עמדה למות וממש לא היה לי כוח לאוטובוס אז כשהם הציעו להסיע אותנו הסכמתי. כל כך מחכה שזה יהיה כבר מאחרי, לפחות הזריקות. 

ואם להוסיף על התענוג, גיסתי סיפרה לי שהיא בהריון. אחרי שהיא כל כך התבכיינה על כמה זה נוראי, החליפה איזה חמישה רופאים, הגיעה למנהל מחלקת פוריות, סינג'רה את כל העולם להזריק לה (גם כן רופאה בלאי, לא מסוגלת להזריק לעצמה בבטן) והאשימה את כל העולם כשזה לא עבד, אחרי ששעות בכתה לי בטלפון למה זה לא עובד בסוף נקלטה אחרי שני סבבים. והזונה הקטנה עוד כותבת לי שרק צריך לשחרר. לכי תשתחררי מגג של איזה בניין! לשחרר, היא אומרת לי. 

דברים אמריקאים

לא שתיתי קפה בבוקר כי כשאני במחזור קפאין עושה לי ממש רע. בסביבות 11 הבנתי שאם אני רוצה להצליח להתעורר מתישהו אז אין ברירה, ולקחתי מהמקרר בקבוק פראפצ'ינו מוקה של סטארבקס (שפשוט יש במקרר). אם לא הקפה, לפחות הסוכר יתן זריקת אנרגיה. מסקנות: 1.  הרכיב העיקרי ברשימת הרכיבים הוא קפה סטארבקס. לפי הגירוד שזה עשה לי בבטן זה לא באמת מכיל קפה. 2. הרכיב השני הוא חלב. ועדיין התאריך תפוגה על הבקבוק הוא בינואר. אני לא רוצה לדעת מה הם עושים לחלב כדי לקבל תאריך תפוגה כזה רחוק. 3. לעזאזל זה מתוק. לא ברור איך סוכר לא בא לפני קפה ברשימת הרכיבים.

 

בעיקרון אני מודעת שיש דבר כזה דפים למייבש כביסה. העניין שבלי שימוש בדברים האלה הכביסה יצאה לי עד היום כמו שהיתה יוצאת בארץ עם המרכך כביסה, פחות הריח, אז לא הרגשתי צורך. השבוע לראשונה ניסיתי להשתמש בדף כזה במיבש. תשמעו, הכביסה יצאה רכה כמו נייר טואלט כלבלבים. לא ידעתי שכביסה יכולה להיות כזו רכה. ריח לא היה. נכון יש את הפרסומת הזו שאומרת שכל המרככים אותו דבר, הסוד הוא בניחוח? אז הם צודקים, כל המרככים בארץ אותו דבר חסר תועלת שיודע לעשות רק ריח. לדבר האמיתי אין ריח. 

 

בגלל הדברים שאני מזריקה לעצמי עכשיו האחות אמרה לי שאסור לי לקחת איבופרופן (אדוויל ודומיו), נתנה לי רשימה של משככי כאבים שמותר לי לקחת ואמרה להתיעץ איתה לגבי כל סוג אחר של משכך כאבים שאני רוצה לקחת. במקרה היה עלי אופטלגין אז הראיתי לה את הקופסה ושאלתי אם זה בסדר. היא לא שמעה על דיפירון (הרכיב הפעיל). שאלתי אם פראצטמול (אקומול ודומיו) זה בסדר, היא גם לא ידעה מה זה. בלית ברירה הלכתי לבית מרקחת וקניתי טילנול שהיה ברשימת המותרים. היום ניסיתי את זה. הוא מגיע בטבליות ענקיות, מכיל מעל 500 מקג חומר פעיל (באדוויל מהסוג הגדול יש 400 מקג חומר פעיל) ולגמרי משכך כאבים. האמריקאים האלה לא חוסכים בנוגע לכאבים. 

 

נסיעה מעצבנת

משום מה נהג האוטובוס החליט לנסוע בתוך העיר במקום על כביש החוף (של האגם). נסיעה של חצי שעה, אחרי שעה הגענו רק לאמצע הדרך. והאמריקאים המנומסים האלה יושבים להם בשקט בלי להגיד כלום, מחכים שהנהג יואיל בטובו לעצור כדי שיוכלו לעבור לרכבת. באיזה שלב רציתי להגיד לנהג שעד שהוא יגיע לתחנה שהוא אמר אני אספיק ללכת ולחזור אליה שש פעמים אבל האמריקאים המנומסים האלה, אי אפשר לדבר איתם. בסוף הוא הגיע לתחנה באמצע הדרך ליעד וחצי מהנוסעים ירדו ורצו לרכבת במקום. 

ודווקא היום, כשהיה לי המון זמן באוטובוס ואחרי שפט עשתה לי חשק לפסקול של הסיוט, השארתי את האוזניות במשרד. מרפי מניאק

 

עדכון סוף יום, כנראה שכביש חוף האגם סגור כי גם בדרך חזרה האוטובוס נסע בדרך העמוסה. 

היום נשארתי בעבודה עד מאוחר

כי ניסינו להרכיב שולחן איקאה שהסתבר יותר מסובך ממה שנשמע בהתחלה. 

אני אוהבת את העבודה הזו. אבל אין לי כוח לכתוב עליה כי איך שחזרתי יצאנו לרוץ, או יותר נכון הוא יצא לרוץ, אני הלכתי אי שם מאחריו עד שהבנתי שהגעתי די רחוק וסיכוי די טוב שהוא כבר מזמן הסתובב חזרה וחלף מולי בדיוק בהתפצלות של השביל ריצה ככה שפספסתי אותו והוא בטח כבר בדרך הביתה. ואז באמצע הדרך חזרה הבנתי שדי מחשיך ואולי לא כדאי להיות בפארק בחושך למרות שהוא עדיין מלא אנשים רצים ועל אופניים אז התחלתי לרוץ חזרה אבל מהר מאוד ויתרתי ועד שהגעתי כבר היה לגמרי חושך והמוזר הוא שבחורף לא חששתי בכלל ללכת בשכונה בחושך כי כל אחהצ היה חושך אבל עכשיו שהתרגלנו שיש אור עד מאוחר פתאום החושך קצת מפחיד.

חוץ מזה, סיימתי עם הגלולות ועם האנטיביוטיקה, עכשיו זה רק זריקה אחת בבוקר עד לשבוע הבא, אז נעלה לשתיים בבוקר ועוד אחת בערב. ההשפעה העיקרית שאני מרגישה כרגע היא חוסר אנרגיה מוחלט. וחוסר מוטיבציה. וחוסר סבלנות. וכאב ראש בסוף היום. לפחות יש לי עבודה. 

דברים שמצאנו כשהלכנו לאגם

1. דרור שחטף מכת חום. 

המסכן ישב באמצע המדרכה עם מקור פתוח ולא זז. ניסינו להניח לו מים בפקק של הבקבוק לפניו, הוא לא זז. ניסינו לשפוך עליו מים, הוא קצת זז. ניסינו לשפוך לו מיים למקור, נראה כאילו הוא מנסה לשתות אבל נחנק. בסוף יצרנו בריכה קטנה ושמנו אותו בפנים. כשחזרנו הוא היה על הגב :(

2. כדור פוטבול.

נכנסנו לחוף רחצה, היה קפוא ואנשים סביבנו זרקו כדורים ואמרנו שפעם הבאה גם אנחנו נביא כדור. יצאנו מהחוף והלכנו למזח לשבת עם רגלים במים ופתאום ראינו כדור שוחה לכיווננו. ניהלנו דיון מי יכנס למים הקפואים להוציא אותו אבל בסוף הכדור שחה עד אלינו. אספנו את הכדור וחזרנו לחוף לפגוש עוד אנשים. כשחזרנו חבורה של אנשים שקודם שיחקו בכדור הסתכלו עלינו ודיברו ביניהם ובסוף אחד ניגש אלינו ושאל אם מצאנו את הכדור באגם. החזרנו לו את הכדור. הוא וחבריו מאוד הודו לנו. אחרי שיצאנו מהמים שוב הלכנו לאורך המזח ובדיוק באותו מקום פגשנו את אותו כדור שישב ליד המזח וחיכה לנו. פעם הבאה שנלך לאגם יש לנו כדור. 

3. סופת ברקים.

 

הסיבה שהכדור ברח להם היא שהם זרקו אותו רחוק מדי והמצילה לא הסכימה להם לשחות להביא אותו. מצילים פה בחוף זה לא כמו אלה בישראל, מציל כל 200 מטר עומד על מגדל וצועק במגפון "הי ילד, תתרחק מהמצוף". מכירים את הדלגים בחוף שמסמנים את גבול האזור הבטוח לשחיה? אז פה במקום דגלים יש מצילים. בחוף קטן יש 4 מצילים ב4 סירות משוטים שמגדירים את קצה אזור הרחצה. ועוד 2 מצילים יושבים על מגדל קטן (או כיסא גדול, תלוי איך מסתכלים על זה) על החוף. אמרתי כבר ששעת עבודה פה לא שווה יותר מדי? ההגדרה של אזור בטוח לרחצה אגב היא שהמים מגיעים עד לחזה. מה שאומר שהאחד היה יכול להגיע עד לסירה אבל כשאני התקרבתי אליו המצילה צעקה עלי לחזור אחורה. 

ים יותר כיף.